הסבתא שלנו והזאב* ...ממסורת השאוני Shawnee
כך מסופר הסיפור. ככה שמעתי אותו.
מזמן מזמן, בהתחלה, לפני שהיה זמן, לפני שהכוכבים היו נינוחים במעגליהם, לפני שהשמים היו כחולים, היה נהר עמוק. ומימי הנהר הזה זרמו חומים מהחימר שנשא הנהר אל הים.
בצידו הרחוק של הנהר הזה שמימיו חומים היה יער עמוק, ובקצהו המערבי של היער הזה עמדה חומה גדולה של אבן.
היתה מערה בחומת האבן הזאת והסבתא שלנו גרה במערה הזאת ואיתה רק הצל שלה והצל שלה לבש צורה של זאב.
בצד הרחוק של המערה רחוק מהרוחות המנשבות ומהגשם ומהכוכבים שלא היו נינוחים במעגליהם הסבתא שלנו הדליקה אש והיא שמרה את האש הזאת קטנה וכך המערה לא נמלאה עשן.
הסבתא שלנו הזינה את האש במעט זרדים בכל פעם וכד חימר אדום מלא במרווה וארז ושרף וערבה תלה מעל האש הקטנה ומילא את המערה בקטורת.
הסבתא שלנו ישבה במקומה עם זאב הצל כרוך סביב רגליה והתקינה שמיכה ברקמת חרוזים. שמעתי גם שלפעמים השמיכה היתה סלסלה משבבי עץ מילה או רשת דייגים סרוגה מחבל שנטווה מהעשב הגבוה שצמח על גדות הנהר שמימיו זרמו חומים מחימר.
הסבתא שלנו תפרה חרוזים על השמיכה חמישה חרוזים בכל פעם במחט של עצם ובגלל שהיתה זקנה מאוד הסבתא שלנו עבדה לאט מאוד.
היא החזיקה את מחט העצם באצבעותיה המוכתמות ואז בזהירות היתה משחילה חמישה חרוזים, חרוז אחד בכל פעם, על הגיד שאיתו תפרה.
כשחמשת החרוזים היו שזורים על הגיד הסבתא שלנו היתה מחלצת את עצמותיה הזקנות ומתכופפת להתיר את זאב הצל שנכרך סביב רגליה, ואז היא קמה וחצתה את המערה אל האש שאותה הבעירה מול הקיר הרחוק.
זה היה כך כי האש היתה קטנה בגלל העשן, והסבתא שלנו הזינה אותה רק במעט ענפים בכל פעם.
כך שכל חמישה חרוזים הגבירה הזקנה הרימה את עצמה מהשמיכה שהיתה חורזת, כדי לשים עוד ענפים באש שלה.
כשהסבתא שלנו בחרה את מעט הענפים שהזינה בהם את האש, צל הזאב שלה נגח את השמיכה באפו ושלף החוצה את חמשת החרוזים בשיניו.
כשהאשה הזקנה חזרה למקומה היא הרימה את החרוזים ואז, חמישה בכל פעם, הסבתא שלנו היתה שוזרת את החרוזים בחזרה על הגיד שאיתו תפרה.
צל הזאב שלה התמתח וחייך ונכרך סביב רגליה הקרות של האשה הזקנה, אחרת רגליה לעולם לא היו מתחממות עם האש הקטנה שבערה בצד הרחוק של המערה.
הסבתא שלנו מחייכת, והיא תמיד מלטפת את צל הזאב שלה בכל האהבה שהיא מחזיקה בלבה, אפילו שהיא יודעת מי שולף את חמשת החרוזים אחד בכל פעם מהשמיכה המחורזת.
אני יודעת מה שהסבתא שלנו יודעת, היא יודעת שצל הזאב מבין שהמרווה והארז והשרף והערבה הרוחשים בכד החימר האדום שתלוי מעל האש הקטנה ממלאים את המערה בקטורת וקצת מהקטורת הזאת מוצא את דרכו אל שמיכת השמים המכסה את העולם מעבר למערה בחומת האבן.
צל הזאב שלה מבין שאם הסבתא שלנו אי פעם תסיים לחרוז את שמיכתה המחורזת שהיא שוזרת בחרוזים, חרוז ועוד חרוז על הגיד שאיתו היא תופרת יהיה זה סופו של הזמן. אנחנו לא חיים בהתחלה, לפני שהיה זמן, הכוכבים למדו להיות נינוחים במעגליהם, השמים נהיו כחולים והם כחולים עכשיו, ויש נהר עמוק ומי הנהר זורמים חומים עם החימר שלנו שהוא נושא אל הים.
כך הוא הסיפור הזה. ככה הוא סופר.
סופר שוב על ידי טסו טסה לי יונה נב נו הי 24 באוקטובר 2001 סיפרה בעברית שושי 24 באוקטובר 2001
*בקרב עם האלגונקווין לשאוני יש אמונה ייחודית שהיוצר היה אשה. השאוני קוראים לה "קוקומת'נה". קוקומת'נה משמעותו "הסבתא שלנו".
קוקומת'נה מופיעה בדרך כלל בצורה של אשה זקנה עם שיער אפור.
מאז שקוקומת'נה עיצבה את העולם וממשיכה לברוא אותו מחדש כרצונה הגודל שלה נע בין גדולה מספיק לערסל את הבריאה בזרועותיה וקטנה מספיק להיכנס ללבו של החומר. הבריאה נהייתה באמצעות הדמיון של קוקומת'נה ועבודתה. הבריאה נמשכת והולכת כיהסבתא שלנו ממשיכה אותה – חרוז בכל פעם. היא "התעלומה הגדולה" והדמות החשובה ביותר במעגל הדברים של השאוני.
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר |