אצלי לפחות, אני מרגיש שהוא מוביל אותי לחלקים היותר פרימיטיביים במוח שלי. אלה שאחראים ל- FIGHT OR FLIGHT. הבעיה היא, כמו שאמרתי לפסיכי, שאני שואב מספיק כוח, אנרגיה ואומץ להתמוד עם מצבים ואנשים מאיימים רק ממקומות של כעס. מהמקום ההוא שגורם לי להרגיש חזק. מהמקום ההוא שמרגיש שאין לו מה להפסיד. מהמקום הזה שרוצה לכתוש עד עפר. וכשהוא מגוייס כולו הוא בד"כ מצליח. מהמקום שרוצה לנצח בקרב גם על חשבון הפסד במלחמה הגדולה והמתמשכת של החיים. מהמקום שכופר בדת שלי. האהבה התבונה וההגיון.
כשאני יותר רגוע ושקול אני מפחד. ופחדן. אני ישר נכנס לעימות הפנימי בין התמודדות להמנעות. בו ההמנעות בד"כ מנצחת. ואז אני אוכל את עצמי על אפסותי וחולשתי הלא-גברית.
וזה לא משנה כמה עימותים ניצחתי. מול כמה אנשים מפחידים (אותי) התעמתתי בחיי. והתעמתתי. זה פשוט דפוס ריגשי שחוזר על עצמו. ואני רוצה לנתק אותו. כדי להיות האובר-מענצ' שאני רוצה להיות צריך להיות רגוע ושקול. הכי נבון, לא הכי אגרסיבי. הבעיה היא הדימוי העצמי המתנדנד שלי. הפקפוק התמידי במעשיי, מניעיי ותבונתי. והפחד. הפחד להתפס טועה. לעמוד במקום הזה של מישהו שסתם תקף וטעה. ועוד בעיה היא שכל דבר כמעט פוגע בי. כל דבר לוקח אותי למקפ הפרימיטביבי ההוא של ה- 'כבוד'. כמו איזה ערס נחות שהרגע השתחרר מהכלא. נמאס לחיות ככה. זה מתיש, חסר טעם ופשוט לא כיף.
אני אוהב רגעי צלילות כאלה. אני צריך יותר שינה ויותר חופשים ארוכים מהעבודה :) אני מרגיש נקי
מצד אחד אני לא רוצה להיות אדיש טוטאלית. שהכל עובר על ידו. אני רוצה להשפיע ולשנות דברים לטובה. אני רוצה להיות אדם חד-פעמי. שחי חיים פעמיים. שמשנה את העולם או לפחות את סביבתו באופן חד-פעמי. אבל אני לא יכול להסתובב במעגלים הפנימיים האלה של אנרגיה שלילית. אין לזה טעם וזה מסרס. הבעיה היא שהחיים מורכבים מכל כך הרבה סיטואציות נפרדות ומורכבות. לפעמים אני מרגיש כמו מישהו שלא רואה כלום ומעפן. לפעמים אני מרגיש כמו מישהו שרואה יותר מדי וזה נטל כבד. כמו מייקל סקופילד. לפעמים אני מרגיש שאני סתם תקוע בדפוסים השליליים והמאוימים מהילדות בלי שום קשר לסיטואציה. אוהב יכול להפוך לאוייב בשניות ולהפך. עם סממנים מהפרעות אישיות קלאסטרז A B C וגם מהגבולית. תודה לך ויקיפדיה.
מעניין אם היה ראש ממשלה עם הפרעת אישיות. עולמית בטוח לא היה.
כשאני חושב על הדרך שלי לגדולה. לא לבינוניות, לגדולה. אני לא מסתפק במה שמערכת בריאות הנפש הממסדית אומרת לי שאני צריך להסתפק בו. כדי לכפות על האימפוטנטיות שלה. אני מרגיש שמבחינת תבונה. מבחינת חזון. מבחינת פתרונות לבעיות גדולות אני כבר שם. בטח יותר מהכלומניקים שמובילים אותנו כבר כל כך הרבה זמן. הלב הטוב נמצא שם. המודעות לסכנות שברדיפה אחר האגו גם כן. הפיקוח והביקורת העצמית המתמדת מעולם לא עזבו.
מה שאני צריך זה השגת שיעור קומה. כריזמה והילה של מישהו שסוחף אחריו אנשים. יש לי את זה לפעמים. אבל זה אחרי שהות משותפת ממושכת בסיטואציות ארוכות. אחרי ש/אני משכנע את עצמי ואחרים שזה שם. לא רוצה לשכנע כל פעם מחדש. רוצה לבוא משוכנע ולהתחיל לעבוד כך על ההתחלה. וגם זה שאני עדיין תקוע בשלב הפרולטריוני לא הכי עוזר. מצד שני זה מסמן וי על פנטזיית הצמיחה מחדר הדואר.
וכן, שוב, מגאלומני להחריד. וכן, שוב ימים יגידו.
יאללה. שיפור ניכר מהחוסר חשק הנוראי לכתוב בימים האחרונים כשיש כל כך הרבה מה. טוטולו |