טבעת - סיפור בן שמונה

 לא הבנתי למה הפנים שלה השתנו ברגע שענתה לטלפון. גם לא ממש ייחסתי לזה חשיבות. המשכתי להכין קפה, פעמיים כי טוב. החיוך שלה נעלם, היא עברה לדבר בשקט, הצטנפה בכסא הפינתי.הלכתי לסלון, חולף על פניה מבלי להביט בה בכלל. רגליים על השולחן, ראש מוטה הצידה, מונח על הכר ועיניים טרוטות מביטות במסך.עברו 20 דקות. היא הניחה את השפופרת באה אלי וחיבקה אותי. שאלתי מה קרה. ראיתי שהיא מתאמצת לענות אבל במקום זה היא חיבקה אותי חזק יותר, קברה את הפנים שלה בבטן שלי והתחילה לבכות. שאלתי מה קרה, ניסיתי ללטף, להרים לה את הראש, אבל כל מה שיכולתי לראות זה את הגוף שלה מקפץ קיפצוצים קצרים של בכי. ניסיתי לנשק אותה אבל היא הסתובבה, קמה, ניגבה את הדמעות והלכה למיטה. הקפה שלה התקרר.

כל הלילה שכבנו ערים. ידענו שהשני לא יישן אבל לא דיברנו. קמתי לשירותים, השתנתי ונעמדתי מול המראה. עברו הרבה שנים עד שהגעתי לשגרה מבורכת. בחנתי את הקמט החדש, חשבתי לשטוף את הפנים, אבל וויתרתי. חזרתי לכיוון המיטה, נעמדתי לידה. העיניים שלה היו עצומות אבל ידעתי שהיא רק עושה את עצמה. ליטפתי את השיער שלה וחזרתי לישון. אחר כך כבר הצלחתי להירדם.

בבוקר כשהתעוררתי היא, כרגיל, כבר לא הייתה בבית. היום ידעתי, היא כבר לא תתקשר אלי. אז אולי עדיף שגם אני לא.

בערב היא חזרה, והתנהגה כאילו כלום לא קרה. הכנו אוכל ואחר-כך הצעתי לה לנסוע לים. טיילנו שם, יד ביד, כמו תמיד, ודיברנו על החתונה. כל יום אנחנו מדברים על החתונה, חוץ מאתמול. כל לילה אנחנו נרדמים רק אחרי שהוספנו פרט חדש לתמונה של החתונה שלנו. בכל יום היא הייתה שונה. היו פעמים בהן היינו לבד. היו פעמים בהן התחתנו עם הכי הרבה חוסר טעם בבגדים,  בלהקה, במוזמנים, עם הרבה גימיקים. היו פעמים שדיברנו על זה ברצינות. כמו עכשיו.

ספרתי לה שמישהו בעבודה היה בחתונה אחת, שהייתה על בסיס של גבינות ויין וחשבתי שזאת יכולה להיות אפשרות, למרות שאני לא מת על גבינות, ויין אני בכלל לא שותה. אבל אז היא אמרה "אני יודעת על שירה".

קפאתי.

"איתה דיברת אתמול?"

"כן".

היא שתקה וגם אני שתקתי. היד שלה נשארה בתוך היד שלי וזה הפתיע אותי, אבל המבט שלה היה מושפל ודרוך.

"כבר החלטת?"

"לא", אמרתי.

"תעשה את זה, היא מסכנה" היא אמרה והעיניים שלה התכוונו אחרת. "אני לא יודע"

"אז מתי תדע? כשהיא תמות? כשאני אתמוטט?"

"אני לא יודע". התנתקתי ממנה והלכתי לשבת על אבן.

היא הסתובבה והלכה, בלי להגיד לי לאן. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שמעולם לפני זה לא נפרדנו מבלי להגיד שלום. ידעתי שהיא הולכת, הפריע לי שאני לא יודע לאן. אחר-כך חשבתי על זה שאין לי מפתח הביתה. אחר-כך חשבתי על מה אני חושב. האקסית שלי מפילה עלי כזה דבר, החברה שלי נקרעת ולי אין מפתח. מי בכלל החליט שכל זה מגיע לי? ישבתי שם, אני לא יודע כמה זמן, אבל התחיל להיות לי קר. חשבתי ללכת לשתות קפה, כמו שהייתי עושה עם עצמי פעם, כשהיה לי טוב כשהיה לי רע. אבל היה לי רע מדי כדי ללכת ולשתות קפה. גם לא ידעתי איפה היא, וזה הציק.

חזרתי הביתה. היא כבר הייתה אחרי מקלחת. שיער רטוב משוך אחורה עם תעלות מסרק בולטות. חלוק רחצה ורוד, סיגריה וקפה. אמרתי שלום. היא אמרה את השלום השקט והאימתני שלה. כשהיא אומרת את השלום הזה, אני מת מפחד. 

הורדתי נעליים, נכנסתי למקלחת, שטפתי את הפנים והלכתי לישון. לא רציתי לצחצח שיניים. הייתי רעב, אז קמתי אחרי חצי שעה וניגבתי חומוס מהקופסא, ליד הדלת של המקרר. היא ראתה משהו מצחיק בטלוויזיה, אבל לא הגיבה לכלום.חזרתי למיטה. בשעה שתיים בערך היא באה לישון. שוב שכבנו אחת ליד השני וניסינו להירדם."אני לא יודע מה לעשות", אמרתי בלי לחשוב. "תעזרי לי".

"תלך אליה".

"את לא עוזרת לי".

"מה אתה רוצה שאני אגיד?".

"אתה עוד אוהב אותה?"

"כבר דיברנו על זה. את יודעת שאי אפשר להחליט שנגמרו הרגשות למישהי שהייתה חברה שלך. שאני אשאל עוד פעם אם יש לך משהו לזה ולזה?"

"מה אתה רוצה שאני אגיד? שאהיה רעה? שהיא תחשוב עלי כשהיא תעצום עיניים? תלך אליה"

"את לא עוזרת לי".

המתח הרג אותי. זאת הבקשה האחרונה שלה. מה אני אעשה? מצד שני, מה אני, יד-שרה?בבוקר התקשרתי לשירה. שאלתי לשלומה. היא אמרה שקצת יותר טוב, אבל ביום ראשון יש לה שוב הקרנות, וזה מדכא אותה. שתקתי.

"אני מחכה שתגיד את זה, אתה יודע שאני מחכה".

"אני אבוא", אמרתי.היא שתקה. אולי בכתה. מה שבטוח, לא שמעתי הקלה בצד השני.

ביום שלישי בערב באתי לשירה הביתה. הייתי מאובן. לא הפסקתי לחשוב על זה שהיא לא הייתה בבית כשיצאתי משם, והייתי בטוח שהיא לא תהיה בבית כשאני אחזור. היא לא רצתה לראות אותי יוצא מהדלת והולך אל שירה ובטח לא תרצה לראות אותי נכנס ממנה הביתה.

עליתי במדרגות והכל התחיל לחזור אלי. הריחות, החומה הקטנה שעליה היינו יושבים, הדלת של הזקנה ממול. צלצלתי בפעמון. שירה פתחה. החיוך שלה לא השתנה, אבל זאת לא הייתה החברה לשעבר שלי. עצמות הלחיים בלטו, העיניים נראו גדולות יותר והכובע כאילו הסתיר. נשקתי אותה על הלחי, הגשתי לה בקבוק.

היא חייכה, הסתובבה, ומיהרה למטבח להוריד את הסיר מהגז. מהר מאוד התרגלתי בחזרה להרגיש כמו בבית.

"אז איך אתם ביחד?"

היא חזרה מהמטבח ושאלה בלי בושה.

"טוב"

"יותר טוב משהיה לנו?"

"זה שונה" שיקרתי.

"למה התקשרת אליה?"

"לא יודעת. למה אתה פה?" 

"זה לא עונה לשאלה שלי"

"רציתי לשמוע אותה. רציתי להיות ישרה איתה. ששום דבר לא ייעשה בגניבה".

באתי להגיד לה שאני לא מאמין לה, שזה לא הוגן, שזה הורג אותה, אבל נעצרתי כשנזכרתי ששירה היא זאת שתמות ראשונה מבין שלושתנו.

"למה באמת באת?"

"כי ביקשת"

"אתה מרחם עלי?"

"כן, קצת"

"ואולי אתה מרחם על עצמך. אולי רגע לפני שאתה נכנס מתחת לחופה זאת ההזדמנות שלך לזיין מישהי אחרת?"

"זה מה שאת רוצה לשמוע?""אני רוצה לשמוע את האמת"

"לא תשמעי את האמת". לא תשמעי גם שקר. לא יכולתי להתחמק מהמחשבה שלא הייתי רוצה לזיין חולת סרטן מדוכאת, כמזכרת לרווקות שלי, אבל גם לא הצלחתי להתרגל לזה שאני ליד שירה שוב. עם הריח והקול שלה והעיניים והכריזמה שפעם הערצתי. היא שתקה. אולי היא היתה בוכה עכשיו, אבל שירה נראתה כמו מישהי שכבר לא בוכה בקלות. רציתי לגעת בה. קשה לי לראות מישהו שאני אוהב סובל מבלי לגעת בו. אבל לא יכולתי לגעת בה. בכל פעם שראיתי את היד שלי מושטת אליה, קפץ אלי פרצוף של מישהי אחרת. מישהי שכנראה אין לי הזכות להיות שלה.

כששירה התחילה לנשק אותי לא זזתי. אחרי כמה שניות, כשהיא נלחמת בכפתורים של המכנסיים, לא יכולתי יותר. לקחתי את הידיים שלה, הזזתי אותן אליה ובעיניים בקשתי רחמים. היא הסתכלה עלי, העיניים שלה היו רטובות. היא נשכה את השפתיים נשיכה קלה והלבישה על עצמה במהירות ארשת מאוששת. אחר כך היא חזרה למטבח והתחילה לבכות. לא ידעתי אם ללכת אליה, ורציתי לברוח משם. בסוף נגשתי למטבח, חיבקתי אותה מאחורה ונשארנו ככה אולי עשרים דקות.חזרנו לסלון. ישבתי על הספה הגדולה, ושירה התיישבה על הרצפה. היא הרגישה טוב יותר. המשכנו לדבר עוד קצת ואז היא התכופפה והניחה את הראש שלה על הרגל שלי. הרגשתי שהיא חששה מדחייה נוספת, אבל אני לא דחיתי אותה. נשארנו ככה עד שהרגשתי שהיא נרדמת. אחרי אולי שעה, כשלא יכולתי יותר עם הרגל שנרדמה לי, אספתי אותה בידיים. שירה הייתה קלה משזכרתי. היא התעוררה אבל לא ניסתה לרדת, רק נשארה עם עיניים עצומות. הנחתי אותה במיטה, כיסיתי אותה וסגרתי את האור. חזרתי לסלון, ישבתי שם עוד רבע שעה ואחר-כך יצאתי מהבית. לא רציתי ללכת הביתה. כלומר, רציתי אבל פחדתי. נסעתי לאיזה באר פלצני וישבתי שם כמו כוכב קולנוע מיוסר. הרגשתי טמבל, אבל נשארתי.

בבוקר הגעתי הביתה. הבית היה ריק. אני זוכר שהייתי עייף ורעב ומסריח, והרגשתי שאני חייב להתקלח. במקום זה הלכתי למגירה של הניירות, הוצאתי את הבלוק עם הרשימה של האורחים וסימנתי קו על שירה. לא הייתי בטוח שזה מה שאני צריך לעשות, אבל ממילא כבר לא ידעתי כלום. חוץ מזה ששום דבר כבר לא  יהיה כמו פעם.