הנמוך - בכסא עור של מנהלים הגבוה - בכסא רגיל, מצידו הפחות חשוב של השולחן.
הנמוך חושב על זה שהוא מכיר את הגבוה כבר חמש שנים, שהיה בחתונה שלו לעזאזל. הגבוה חושב על זה ששכח להזמין כרטיסים לסרט בערב. הנמוך חושב על זה שלגבוה כבר נולדו שני ילדים מאז שהתחיל לעבוד אצלו. שאשתו של הגבוה לא אוכלת מאכלי חלב. מאיפה דווקא הפרט הזה נתקע לו בראש עכשיו? הוא חושב על זה שלגבוה יש עדיין אור בעיניים, שתכף יכבה. הוא חושב על זה שאין לו אומץ.
מה קורה צ'יף? שואל הגבוה וחושב שאולי הוא הזמין אותו לחדר בקשר ללקוח החדש. תשמע, אומר הנמוך, הידיים שלו רטובות לגמרי, חשבנו על זה הרבה... הוא יודע שכל מילה שיגיד תיצרב עכשיו בזיכרון והחלטנו שצריך להיפרד.
האור בעיניים של הגבוה כבה.
הנמוך חושב על הצייד שיורה בראשה של האיילה, משלוש מאות מטר, עם כוונת טלסקופית. היא אפילו לא יודעת מאיפה זה בא לה. הגבוה לא מצליח לחשוב על כלום. הראש שלו ריק לגמרי עכשיו.
הנמוך ממשיך לדבר. מנסה להסביר, להצדיק, להרגיע שופך את הנאום שהתכונן אליו, בלילה של חוסר שינה.
המוח של הגבוה חוזר לעבוד פתאום והדבר הראשון שהוא חושב זה שהוא שונא אותו. הוא שונא את הבן זונה הנמוך הזה שפיטר אותו עכשיו. הנמוך יודע את זה, הוא כבר היה שם יותר מדי פעמים ובכל זאת הוא ממשיך, אולי כדי לנחם את עצמו.
הגבוה חושב - מי אתה? מי נתן לך את הזכות להעיף ככה את החיים שלי ממסלולם? וזה בדיוק שחושב הנמוך.
מי אני? מי נתן לי את הזכות הנוראה הזאת להעיף את החיים של מישהו אחר ממסלולם? |