| מיטל הייתה אורזת לי סוכריות בטעם ריבת חלב, שהיא הייתה מוצצת כמעט עד הסוף, בתוך נייר מחברת שכל פעם נכתב בו סוד אחר בשבילי. אהבתי למצוץ את הסוכריות שהיו בפה שלה קודם כי הרגשתי את הטעם שלה בהן. היינו בנות 12 וחברות הכי טובות. אני הייתי מכינה בשבילה שיעורים במתמטיקה, כי כל פעם שהיא הייתה רואה תרגיל במתמטיקה היא הייתה נלחצת בטירוף ומתחילה לבכות.כשמיטל בכתה השתעממתי, תמיד פחדתי שתבכה כי היא הייתה מקבלת מיגרנה אחרי בכי והולכת הביתה. העדפתי לעשות מחברת שלמה של תרגילים במתמטיקה מאשר לראות אותה הולכת לפני שיצאנו לטיול לילה הקבוע שלנו. אני עליתי עם אמא שלי, דוד שלי אלכס והמשפחה שלו מפטרבורג כשהייתי בת 9. אלכס קיבל אפשרות להשכיר חנות בזול מהמדינה, בשדרות ירושלים. הוא פתח מעדניה בדיוק מול מקום שנקרא "המלבי והגזוז". במשך שנה המקום הזה ריתק אותי כי לא הבנתי מי אלה המלבי והגזוז והייתי בטוחה שאלו שני גיבורי ארץ ישראל שעוד לא למדתי עליהם. ברוסיה למדתי בבית ספר יהודי ומגיל קטן קראתי ודיברתי בעברית וכמעט שלא היה לי מבטא, ידעתי המון על סיפורי הארץ אבל לא הכרתי את הסיפור הזה. כל פעם שהייתי עומדת מול הקיוסק הזה ומסתכלת על תכולתו, הוא תמיד היה ריק, היה בא אבא של מיטל וצועק "ילדה זה לא מוזיאון פה!". האמת שלא ידעתי מה זה "מוזיאון" אבל זה נשמע לי מעליב.את מיטל פגשתי פעם ראשונה בכתה אבל לא ממש התחברנו. היא הייתה ילדה מאוד רעשנית לטעמי ותמיד הסתובבו לידה כל הבנות של הכתה, היא לא הייתה צריכה חברות חדשות ואני לא רציתי להתאמץ כדי להשיג לעצמי חברים חדשים ובכלל שנאתי את הארץ ואת הילדים בכתה שנראו לי סתומים לגמרי והכי התגעגעתי לשלג, כל מה שראיתי סביבי היה חול, צהוב ומשעמם. החבר היחידי שמצאתי בכתה היה טדי, שהיה עולה חדש כמוני אבל מגרוזיה. טדי היה שמן מאוד וקצת מפגר, מאלה שהם לא לגמרי מפגרים אלא רק קצת, בכל מקרה, הוא העביר לי את הזמן בשיעורים כי הוא היה מצייר יפה ונהניתי להסתכל עליו עושה את זה. טדי היה אמנם מפגר קצת אבל מאוד חכם להרגשתי, שקט כזה. אנשים שקטים תמיד קנו את לבי בקלות כי האמנתי שאדם צריך לכבוש את היצר שלו כפי שאני השתדלתי תמיד לכבוש את שלי.יום אחד בצוהריים, אחרי ששטפתי את הרצפה במעדניה ויצאתי לקנות לדוד שלי סיגריות "אירופה", עברתי ליד "המלבי והגזוז" וכשהרמתי את המבט לתוך הקיוסק ראיתי את מיטל יושבת ובוכה ואת האיש השמן שתמיד צועק עלי, צועק עליה. הופתעתי לראות שם את מיטל והופתעתי יותר, מכך שלראות את מיטל בוכה עשה לי תחושה נעימה. נעמדתי בצד כדי להציץ. "את לא זוכרת את לוח הכפל?! בכתה ג' לומדים את זה, לא? כמה זה 5 כפול 5?! תעני לי! אני מדבר אליך! את סתומה כמו אמא שלך, חבל על הצעקות..." מיטל לא ענתה, רק בכתה בשקט. קצת ריחמתי עליה פתאום אז הלכתי משם. אם היא לא יודעת כמה זה 5 כפול 5 אז היא ממש מסכנה, כל הילדות היפות תמיד מטומטמות והמכוערות חכמות. אני לא חכמה במיוחד וגם לא טפשה ואני גם לא יפה כל כך, אני לא חושבת שאני מכוערת, לפעמים אני מאוד מכוערת, במיוחד במזג האוויר של הארץ, ברוסיה הייתי קצת יותר יפה, אבל בטח אהיה יפה כשאגדל, המחשבה הזאת תמיד ניחמה אותי. הקיוסק עם הסיגריות שדוד שלי אוהב היה בהמשך הרחוב וכשחזרתי חזרה עברתי שוב ליד "המלבי.." וחטפתי צמרמורת כששמעתי קול קורא בשמי."יאנה! למה את לא אומרת שלום?!" מיטל, שבכתה קודם, ניגשה אלי, מחייכת כולה, תפסה אותי ביד וגררה אותי פנימה. נדף ממנה ריח מתוק, שרק אחר כך קישרתי אותו עם מה שהוא באמת, ריח של "מי ורדים". משהו בלב אמר לי שאני והיא נתקע יחד להרבה זמן, מן תחושה כזאת מאוד לא נעימה, כאילו מתרחש סביבי משהו הרבה יותר חזק שלא אני אחליט איך יתחיל ויגמר. אני לא זוכרת מה בדיוק היה באותו יום, רק שגיליתי סוף סוף מי הם המלבי והגזוז ומצאתי את המלבי מגעיל במיוחד, כי אני שונאת "מי ורדים" (מי החליט שפרחים צריך לטעום ולא רק להריח?), ושמחתי לגלות שאני יודעת מהו גזוז. הגעתי מאוחר בלילה, אמא שלי רצתה להרוג אותי וגם דוד שלי השתגע כי הוא היה צריך ללכת לקנות סיגריות לבד, הייתי בעונש איזה שבוע, זה היה בחופשת פסח, ורק רציתי לצאת כדי לפגוש שוב את מיטל, הסקרנות לדעת אם גם היא תרצה לפגוש אותי שוב, כרסמה בי ומתחה את הדקות, השעות והימים.כשחזרתי לכתה אחרי החופש לא הופתעתי בכלל לגלות שמיטל מתנהגת כמו קודם, כאילו לא נפגשנו אצל אבא שלה בקיוסק. בעצם מה כבר קרה, קצת דיברנו, כמה שעות, זה הכל, לא הייתה שום סיבה שנהיה חברות פתאום. מה שהפתיע אותי יותר הייתה התחושה שלא עזבה אותי כל היום ובימים שאחר כך, כעסתי עליה, הרגשתי שיש בינינו סוד שהיא לא מגלה. התחושה הזאת גרמה לי למאוס בטדי, כאילו רציתי להראות למיטל שאני קיימת, עזבתי את השולחן איתו ועברתי לשולחן לבד בכתה. עד היום אני מצטערת ששכחתי ממנו ולא שמתי לב אם המשיך ללמוד איתנו גם בתיכון ומעניין אותי לפגוש אותו, במקרה ברחוב, כדי לראות לאיזה אדם הפך. חבל לי שהתעלמתי ממנו ככה, אבל ככה זה כשאתה ילד, אף אחד לא חשוב חוץ ממי שחשוב לך באמת. הפכתי לעוזרת הכי ממושמעת של דוד שלי, עזרתי לו כל יום במשך כל שעות היום, עד שהוא היה בועט בי בחזרה הביתה. הייתי מחכה להפסקות שלי כדי לעמוד בפינת הרחוב ולהציץ ל"המלבי והגזוז" כדי לראות אם מיטל שם, היא לא הייתה שם הרבה וכשהיא הייתה, אפילו אם עברה לרגע כדי להביא סנדוויץ' לאבא שלה, זה עשה לי את היום. חשבתי שהעובדה שאני עובדת במעדנייה נותנת תירוץ טוב להסתובבות הקבועה שלי שם. יום אחד תפסתי אומץ ונכנסתי לקנות מלבי כשמיטל הייתה שם, היא לא הגיבה אלי. ישבתי שתי שולחנות ממנה ואכלתי בשקט את המלבי שלי, סובלת מכל ביס ומלקקת לאט את כפית הפלסטיק בנסיון להתחמק מטעמם המשוגע של מי הוורדים.אחרי דקות שנדמו ארוכות מאוד, הטעם המגעיל של מי הורדים ושל ההתעלמות הבוטה של מיטל ממני צרמו לי כל כך שקמתי ויצאתי, בפתח הקיוסק שמעתי את מיטל לוחשת אלי, כאילו בבושה, "יאנה...את יכולה לבוא להסתכל רגע? את טובה במתמטיקה, נכון?"בשקט חזרתי על צעדי, כמו אסיר שמובל לשבי, הסתכלתי במחברת שלה שהייתה מלאה בקשקושים ולא היה בה אפילו תרגיל אחד פתור. ישבתי בשקט ועשיתי בשבילה את כל שיעורי הבית. כשסיימתי אבא שלה הגיש לנו ארוחת צוהריים שהביא מ"קוסקוס מרגול", שתי צלחות עמוקות של קובה במיה עם אורז. לא ידעתי מה אני אוכלת אבל זה היה הדבר הטעים ביותר שטעמתי עד אז.מיטל המשיכה להתעלם ממני בכתה אבל זה כבר לא הזיז לי, הייתי מגיעה ל"המלבי והגזוז" כל יום בצוהריים ועושה שיעורים במתמטיקה, גם את שלי וגם את שלה, היא הייתה עושה את של שתינו בספרות ותנ"ך. פחות ופחות הגעתי למעדנייה ודוד שלי לא שאל שאלות, כאילו הוקל לו שאני לא תקועה איתו שם כל היום ובערב היינו מספרים לאמא שלי, שותפים לסוד, איך היה יום העבודה בפרטים דלים ושטוחים, "היה בסדר". ערב אחד, כשיצאנו לאחד מהטיולים הליליים שלנו לאצטדיון המכושף של הפועל יפו, החלטנו לקחת צידה לדרך ומיטל הציעה שנבקש מדוד שלי לקחת משהו מהמעדנייה. רציתי לסרב לה אבל לא ידעתי איך ולמה, רק כשנכנסנו למעדנייה הבנתי שאני מתביישת בריח הנקניקים העז שעומד במקום ובעובדה שהמקום לא כשר בצורה קיצונית, מה שעלול להמאיס אותי על מיטל. אבל מיטל נדלקה ממבט ראשון על הפריקסה, סנדוויץ' תוניסאי שאמא שלי הייתה מכינה והיה יושב בסלסלה בקדמת המעדנייה. היא אמרה שזה נראה לה כמו הסנדוויץ' הכי טעים שהיא ראתה אי פעם וביקשה שאני לא אספר לאף אחד שהיא אכלה אותו. הייתי מביאה לה מדי פעם פריקסה לבית הספר ומונעת אותו ממנה אם הייתה מתעלמת ממני יום שלם. אני לא בטוחה שזה בגלל הפריקסה אבל מהר מאוד אי אפשר היה להפריד בינינו ומיטל נאלצה לבשר לחברותיה ההמומות שהיא עוברת לשבת לידי בכתה. הרגשתי גאה על הכיבוש הסוחף שלי אבל גם פחד מסוים, עוד מהמפגש הראשון עם מיטל, שלא עזב אותי, כאילו אני עושה משהו אסור. הפעילויות עם חברותיה האחרות הלכו והצטמקו לעומת גודש הדברים שאנחנו עשינו יחד. היינו קוראות את אותם הספרים במקביל, אוכלות כל צוהריים יחד ויוצאות כל ערב לאצטדיון, הירוק לבן, המכושף כדי להמחיז לעצמנו סרטים במשחק "שואו אנד טל", להתאמן על ריקוד חדש שמיטל למדה בחוג ג'אז וסתם לדבר. כל שישי בצוהריים מיהרנו לקחת סרט בספריית הוידאו שבמכולת, דוד שלי עשה לנו מנוי אחרי שהתאהב במיטל כשצפתה איתו ב"אסקימו לימון" שעד אז לא הכיר ושלא הרשה לעצמו להכיר, בגלל מילי, אשתו הכעסנית והלא יהודיה שלא הרשתה לו "להטמע" בחברה הישראלית ה"גסה".בכל מקרה, אלכס היה רואה איתנו סרט כל יום שישי בערב, למרות שמילי התעצבנה אבל מהר מאוד גם היא הצטרפה. אני הייתי באה אל מיטל לקידוש ואז היינו בורחות אלי ורואות עם מילי ואלכס סרט, אחרי הסרט אמא שלי הייתה מוציאה מאתנו פרטים על הספרים שקראנו במהלך השבוע ובסוף היינו חוזרות אל מיטל וישנות שם, לי היה מזרון קבוע מתחת למיטה שלה.אני זוכרת במיוחד סדין כתום עם פרחים צהובים ואיך שעברתי עם האצבע על כל פרח, בערב בו מיטל סיפרה לי על אסי.אסי היה איזה מישהו שהיה שנה מעלינו ודי-ג'י מפורסם בשכונה.איכשהו הרגשתי שספרתי את כל הפרחים על הסדין והגעתי שוב לפרח בו התחלתי, לא היה בזה שום הגיון ולא הייתה לי דרך לדעת אילו פרחי סדין אני סופרת משום שהם היו מפוזרים בצורה משונה ובגלל שלא התרכזתי בהם. מיטל סיפרה משהו על איזה חבר של אסי שלוקח אותם מחר לים בג'יפ שלו והתחילה לספר לי גם על צבע הג'יפ ועל הסוג המיוחד שלו שמייצרים רק באיטליה, שהיא המדינה הטובה ביותר ביצור מכוניות... ואז אמרתי ששכחתי משהו בבית והיא הופתעה מאוד.למרות שהיא ואמא שלה התעקשו שאני לא אלך ואפילו איימו להתקשר לאמא שלי הצלחתי למצוא את דרכי החוצה איכשהו ורצתי כל הדרך לבד את האצטדיון המכושף. ישבתי לבד על המדרגות העגולות, הסתכלתי על כוכב אחד קטן בשמי הערב הסגול והכבד שסגר על הרחבה העגולה בה ישבתי, האוויר היה לח ומלא בניחוח הדרים והרגשתי שהחשיכה מעפילה על הכל והיה נדמה לי שהשרכים גדלים לאט מול עיני, זה הפחיד אותי נורא אז ברחתי משם הביתה. בימים שעברו מאז, מיטל הייתה מאושרת ולא יכלה לדבר על שום דבר חוץ מאסי, אני לא יכולתי להתעניין, ההרגשה הרעה שתפסה אותי במפגש הראשון עם מיטל, הפכה לפחד לא ממוקד אבל מורגש בבטן, כמו כאב ממכה. כל פעם שנפגשנו הרגשתי את הכאב הזה והוא הפך לדומיננטי יותר מההנאה מנוכחותה. מהר מאוד הפסקנו לקרוא את אותם הספרים, מיטל די הפסיקה לקרוא וגם הפסיקה לפגוש אותי באצטדיון בערבים ואני הפסקתי ללכת לשם.לפעמים לא פגשתי אותה שבוע, רק ראיתי אותה יושבת עם אסי והחברים שלו בהפסקה בבית הספר. לפעמים היא הייתה ניגשת להגיד לי שלום, המפגשים הקצרים האלו הלחיצו אותי וגרמו לי לכעוס עליה ולסיים את השיחה מהר. פעם בכמה זמן, תמיד במקרה, נפגשנו ב"המלבי והגזוז" אני הייתי יושבת ומקשיבה לסיפור הכעס האחרון על אסי, היינו אוכלות בשתיקה ואז הולכות כל אחת לדרכה. הלילה האחרון שאני זוכרת איתה, למרות שהיו רבים אחריו, היה במועדון טכנו בשם "אוורסט", אליו הכריחה אותי ללכת, עם עוד חברות שלה. כולן התאפרו ואיפרו גם אותי, הן קראו לי שש כי כשאני ומיטל היינו חברות טובות נקראנו ע"י כולם "צמד שש-בש" בגלל צבעי העור השונים שלנו. המועדון היה רועש וצפוף. איבדתי קשר עין עם מיטל לאורך זמן רב, מדי פעם ראיתי אותה דרך האפלה והעשן רוקדת ומעשנת. היא נראתה לי זקנה פתאום ופחדתי עליה, רציתי להוציא אותה משם ולבקש ממנה שתשמור על עצמה, אבל בכל פעם שהתקרבה ונסתה למשוך אותי לרקוד הרגשתי שאין לי חשק להתקרב אליה.על דלת "המלבי והגזוז" נתלה שלט, מתקלף ודהוי ממזג האוויר החם, המפרסם מופע התרמה למען ליבי ענתבי. ליבי היא הילדה הבכורה של מיטל ובעלה אשר, בעל חברת קירור. ליבי סובלת מבעיית כליות, כך נכתב במודעה. נכנסתי כדי לקחת את אחת מסוכריות הקרמל שמונחות על הדלפק, אלו שמיטל הייתה מניחה לי בכיס הקדמי של תיק הגב כל בוקר. העובדת במקום לא יודעת מה שלום מיטל ואבא שלה כבר לא עובד כמה שנים. לא לקחתי מספר טלפון. עננים לבנים קטנים עומדים, מפוזרים, על רקיע תכלת, שדרות ירושלים עמוסות כרגיל, בצדו השני של הכביש מהבהבת חנות של "פלאפון", איפה שפעם הייתה המעדניה של דוד שלי. |