בשלהי חודש נובמבר, בשנת 1621, ציינו תושבי העיירה פליימות' שבמדינת מסצ'וסטס שבצפון מזרח ארצות הברית, את סופה של השנה הראשונה להתיישבותם במקום. הם בחרו לעשות זאת בארוחת ערב חגיגית ושמחה במיוחד, בה הודו לאלוהים על שעזר להם לעבור את השנה הקשה. בלהט החגיגות הירשו לעצמם באותו ערב את מיטב גידולי השדה וחיות המשק שהיו ברשותם באותם ימים: תרנגולי הודו, בטטות, קישואים, תירס, רוטב חמוציות ופאי דלעת. ומאז, בכל יום חמישי האחרון של חודש נובמבר, שנה אחר שנה, חוגגים האמריקאים את חג ההודיה.

   שלוש מאות חמישים ושתיים שנים מאוחר יותר, בעיירה ציורית לא פחות מאותה פליימות' - וודסטוק, ורמונט - נולדה למשפחה אריסטוקרטית מקומית בת בכורה, שזכתה לשם לורה ב. גראטוויק.
על שמה הפרטי לא התעכבו הוריה יותר מדי - לורה הוא גם שמה של אמה, וכן של סבתה, אם סבתה, ושל עוד כמה נשים אמריקאיות בספירת הדורות המשפחתית. מי שלא ראה את בנות משפחה זו מימיו, יכול היה לחשוב שמדובר בכלל באיזו משפחה ערבית ענפה שגורשה זה עתה מאדמות איקרית, בירעם או יפו.

  האות B של שמה האמצעי היא האות הראשונה של שם נעוריה של אמה - בילינגס. כל מי שאמון על ההיסטוריה בת מאות השנים של ההתיישבות בצפון אמריקה ורוצה להשיא את בתו ביום מן הימים לבן מעמד ראוי, יודע בוודאי שהשימוש בשם בילינגס משפר את מעמדה של נערה בחוגים מסויימים לבלי הכר. שכן ראשון בני הבילינגס בארה"ב היה האיש שסלל את מסילת הרכבת מן האוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס השקט, מעשה שנאה להתגאות בו ולהסתמך על השפעתו על הסביבה גם שנים רבות מאוחר יותר.

   ולבסוף - שם משפחתה. זה ציין בפשטות, כמו אצל רובנו, את שם המשפחה שהביא אבינו לעיסקה המשותפת עם אימנו, ובשעה שאצל רובנו הוא מעיד עדות מסויימת על קולחוזים מזרח אירופאים או על מעברות בשנות החמישים, הרי שאצלה הותיר הדבר אחריו שובל ארוך של היסטוריה אמריקאית גם מצד האב, שובל שנדד מבוסטון צפונה למיין ומשם במנהרת הזמן אל באווריה של המאה השש עשרה.

   את כל הפרטים האלה לא ידעתי עדיין בערב שישי אביבי אחד בשנת 1995, עת ישבתי בקפה קטן ברחוב קטן, בשולי איטליה הקטנה שבניו יורק הגדולה, והמתנתי לבואה של אותה עלמה.
   אותם ימים לא היו נעימים לי. מצב רוחי היה שפוף, וגם חוסני הפיזי לא היה משהו לכתוב עליו הביתה. מזה מספר חודשים התבססה הדיאטה שלי על בקבוק ויסקי זול ושלושה או ארבעה תפוחי עץ ביום, ובשבועות האחרונים החלה דיאטה זו - עליה שמרתי בקנאות מעוררת הערכה - לתת בי את אותותיה, שהסתכמו בעיקר בהתעלפויות כל אימת שחישבתי לעמוד על שתי רגליים. שבועיים קודם לכן, דווקא בליל סדר אליו הייתי מוזמן, פגשתי את אחותה של אותה לורה, שאחרי עיון מעמיק בנוכחותי הדלה, קבעה שעלי להכיר את אחותה. למה? זאת לא אדע. אבל זה לא היה מענייני אז, וכך גם עתה, להיכנס בין שתי אחיות וללמוד את טיב היחסים ביניהן.

   כך שנמצאתי יושב באותו בית קפה, מהרהר בצבע הכחול המלכותי בו היה צבוע הקיר מולי, עת נפתחה הדלת בגבי  ואל חלל החדר נכנסה סערה אדירה. האוויר כולו נהיה אחר בבת אחת, והמקום כאילו הואר באור בהיר. הסתובבתי לראות מה - ושם היא נעה, במרחק הקצר שבין הדלת לשולחני, כמו הפסל של אומברטו בוצ'יוני - unique form of continuity in space - גדולה וזוהרת וקורנת אור.

(Umberto Boccioni_Unique_Forms_of_Continuity_in_Space_1913)

    ומכיוון שהיתה כל כך יפה ולבנת צוואר, ועורה עשוי פורצלן ושערה בהיר בהיר ללא גוונים, ממש כאחת הנשים האריות, התביישתי מיד בעצמי - בחיוורוני, ברזון, בחולשתי הכללית ובזיפי זקני שעוד היו שחורים באותה עת, בקיצור - הרגשתי שאם יאיר לי המזל פנים אהיה ראוי אולי להיות מובל על ידה למשרפות, אבל לא הרבה יותר מכך.
אלא שהיא התיישבה והתחלנו לשוחח לאט ובעדינות, ובין מילים למילים נטוו אט אט חוטים דקים בינינו, וכשנפרדנו מאוחר יותר באותו ערב כבר ידעתי שהשנים הבאות יתפתלו להן סביבה, ויזמנו לי, וגם לה, עליות ומורדות, ואושר רב וגם מידה לא מבוטלת של כאב.

   וכך נתגלגלנו הנה והנה עם חלוף הימים, ובכל פעם שהגיע חג שאינו מחגי ישראל, היינו נוסעים - לורה ב. והיהודי הקטן שלה - לחגוג בקרב בני משפחתה הרבים, בבית האחוזה המשפחתי.
   ומכל חגיהם של הגויים, הרי שחג ההודיה הוא הוא ליל הסדר שלהם, עם בני המשפחה המתקבצים מכל קצווי האימפריה, המסורת בת 400 השנה, עם המאכלים הקבועים, ושירי החג שנופלים אך במעט מהפואמות המסורתיות אחד אלוהינו וחד גדיא. כולם מחלקים מתנות ורבים עם הוריהם ושומעים על הצלחתו של בן דוד אחד ועל כשלונו של אחר ומודדים זה את זה ונמדדים זה על ידי זה, ובקיצור - נוהגים כמו כל משפחה יהודית ממוצעת, אלא שכולם בהירי עור ושיער ובעלי תוי פנים נורדיים, המסגירים את היותם אדם עליון כבר במבט חטוף אחד.

   אותו בית אחוזה אליו היינו נוסעים, נבנה על ידי ארכיטקט איטלקי באמצע המאה התשע-עשרה לפי מיטב המסורת הארכיטקטונית אצל עשירי פירנצה של אותה תקופה, אולי אפילו היה העתק מושלם של בית אחד כזה. ועל אף שנשבעתי יותר מפעם אחת כי לא אשכח את שמו של ארכיטקט זה ואת הקורות אותו בחייו לעולם, אני נשבע עכשיו באותה מידה של להיטות כי אינני זוכר דבר וחצי דבר בעניינו.
   בבית היו שלושים ושניים חדרים בשני אגפים, וכשהיינו באים היינו מקבלים חדרים נפרדים באגפים השונים. אבל למרות תקוותי הכמוסה לא היתה זו מזימה אנטישמית - כל החדרים היו מרוהטים במיטות יחיד בלבד, אמנם רחבות מאוד, אך עדיין מיטות יחיד - וכך כולם, זקנים כצעירים, נשואים כרווקים, גויים כיהודי, היו זוכים לחדר משלהם. ואילו הייתי וירג'יניה וולף כבר הייתי כותב על זה ספר.

   ובלילות - הלילות של אותם חגים ומועדים, לימדו אותי מסורת אמריקאית מהי. בפעם הראשונה שנפתחה דלת חדרי באמצע הלילה ולורה השתחלה בשקט אל מיטתי, ראיתי לפתע בדמיוני את כל אותם סרטי חג הוליוודיים בהם נתקלים בני משפחה זה בזה במסדרונות ארוכים בשעת ליל מאוחרת בעודם צועדים על קצות אצבעות. הכל אמיתי לגמרי. בכל לילה היתה היא מופיעה אצלי, או אני אצלה, ובסופו של כל לילה שכזה היה עלינו לסגת איש איש לחדרו ולהימצא שם ישנים בבוקר. וכך עשו כולם. ממש כמו בשיר הילדים הגשר מזהב, אוי לו למי שנתפס ישן שלא במיטתו.
   עם שחר היינו קמים, מסדרים את המיטות סידור מסובך ומורכב שנדרשו לי בקרים אחדים של תרגול חוזר ונשנה כדי להפנים אותו, ושיותר לא נפטרתי ממנו עד עצם היום הזה. ונפגשים לארוחת בוקר סביב שולחן שדמה יותר בגודלו להיפודרום רומי מכובד. סביב השולחן היו כולם מפהקים בנינוחות ובנימוס, ואגב אכילת ביצי חופש אמיתיות, מבחר דגנים - מעשה ידיהם להתפאר של משרתי הבית - ודגי טרוטה, שעדיין לא הספיקו לשכוח את השכשוך במי הנחל שזרם באחו למרגלותינו, היו מספרים זה לזה כמה ערבה להם שנתם וכמה נעימים היו חלומותיהם.

---

   שלוש שנים מאוחר יותר למן אותה פגישה ראשונה נפרדו דרכינו. אני המשכתי לשוטט ללא מטרה ברחובות העיר עוד שנים אחדות כמחפש אחר דבר מה שהלך לאיבוד, ואילו לורה השתכנה בבית אבן עתיק לא הרחק מבוסטון, הטובל בכרי דשא נרחבים ומוקף עצי ליבנה ומייפל עצומים, שאין שלכת יפה משלהם בכל העולם כולו, ממש בדומה לאחוזות בהן גדלה. אלא שבמשכנה החדש היה גם צוות רפואי, מהטובים שיכולה האומה האמריקאית להעמיד לרשות אלה שכוחם אינו עומד להם במשא החיים, והם נאלצים לפרוש למקום בו יוכלו למצוא מעט מזור לנפשם הדוויה והמיוסרת.

   השנים חולפות כי זה מה ששנים יודעות לעשות, והחיים נמשכים לאן שהם נמשכים, ודברים שעברנו נערמים בתוכנו לערימות ורק לעיתים רחוקות עולים וצצים על פני השטח, כמו איזה מכר רחוק ששבא לפתע לביקור. לפעמים, כשאני נוסע לרחובות ניו יורק, אני מהלך בהם שעות ארוכות מאוד, ומדמה לעצמי שהנה, כמה מאות מטרים לפני, היא הולכת כאותה סופה אדירה. לעיתים אני מחיש את צעדי, לעיתים משנה את מסלולי למהלך רחובות אחדים בנסיון לאחוז ולו לרגע באותו שגיון, ובימים הטובים במיוחד, אני ממש, ממש, רואה אותה להרף עין.