בלי פילטר – אסף ארליך, לבונטין 7, 25 יולי 2007
"אם אתה לא שונה מכולם
רגע לפני שהרמתי ידיים, שנייה לפני שהספדתי את הרוק הישראלי העכשוי, דקה לפני שהכנתי את הנאום על המיינסטרים המשתלט הכולל דוגמאות טרגיות מכוכב נולד, הבנתי שעדיין מוקדם לכך. מוסיקה תמיד הייתה חלק מחיי. בעיקר רוק. אבל בצעירותי הייתה לי בעיה קשה עם רוק ישראלי. אולי השפה שהייתה מוכרת מדיי, קרובה מדיי. מוסיקה ישראלית הרתיעה אותי והתירוץ שנתתי לעצמי כשנשאלתי על הבריחה מהרוק הישראלי היה שהם פשוט לא מספיק טובים. אבל כעבור כמה שנים של מערכת יחסים כמעט בלעדית עם שינייד אוקונור ודוויד באוי הבנתי שאולי כדאי שנתחיל לצאת עם אחרים.
בשלב הראשון הכנתי מדף מיוחד לדיסקים made in Israel שעד היום קיבלו יחס קר מפלה ומנוכר והמקום היחיד שהוקדש להם היה על בסיס מקום פנוי. אחרי שאיכלסתי את המדף בכמה יצירות קלאסיות כגון אריק אנשטיין, יהודית רביץ, ערן צור, מזי כהן, שבלול, החלונות הגבוהים, הבנתי שהקללה הוסרה ועולם חדש רחב וקרוב כל כך נפתח בפניי.אחרי שטעמתי קצת מהקלאסיקות הרגשתי שיש לי טעם של עוד. פתאום תקפה אותי סקרנות עצומה לגבי המוסיקה הישראלית הרוקיסטית שחיה ונושמת ממש פה לידי. אבל בשביל להבין את ההווה חזרתי להעבר. חזרתי אחורה והפעם בלי פחד. כרמלה גרוס ואגנר, נושאי המגבעת, הקליק, טאטו. בשלב הזה הבנתי שזאת הולכת להיות ידידות מופלאה. כשעברתי לת"א ידעתי מייד שאחד היתרונות של העיר הזו עבורי יהיו הגיחות לבארבי שעליהם רק יכולתי לחולם אי שם בצפון הקר.
את אסף שמעתי לראשונה בבארבי לפני כמעט שנה. כמה אנשים בודדים "מילאו" את הבארבי וכמה צלמים מ-"וואלה מוסיקה" שידעו לזהות את הכישרון כמעט לפני כולם ובאו לצלם את ההופעה. אסף הוציא את אלבום הבכורה בשם "טוק שואו" לפני יותר משש שנים ואת אלבומו השני שיחרר לפני חודשים ספורים.
את האלבום השני שמעתי עוד לפני שהופץ בזכות קשריי בתחום. בשביל שגם השני יישב ליד הראשון במדף המיועד נאלצתי להתאמץ קצת יותר מכיוון שהראשון הופץ במספר עותקים קטן לפני שנים רבות אבל תסמכו עליי שאחרי כמה מהלכים מתוחכמים ויצירתיים השגתי גם אותו. לשמוע את הראשון אחרי השני זה מאוד שונה מלשמוע אותם בסדר כרונולוגי. הדיסק הראשון מעט בוסר, ילדותי טיפה, נאיבי, בתולי. הדיסק השני מוצלח יותר בעיני. אסף נשמע בו בטוח יותר, פחות מפחד, יותר בוגר. יותר חודר. עם כוונה להישאר.
אולי זה החסך שלי מצעירותי שמאפשרים לי להתלהב כך מטקסטים חצופים אבל הוא עושה לי את זה ולא ממש משנה לי למה בדיוק. כנראה שכל פעם שאני שומעת אותו משהו אחר עושה לי את זה.
בפעם הראשונה ששמעתי הרגשתי כנות, פשטות, מקוריות. הוא לא ניסה להיות מישהו שהוא לא. הוא לא ניסה לחקות אף אחד או אחת, טי שרט שחורה פשוטה, גינס בסיסי, בירה ביד ו... קול ישיר. בלי פילטרים.
להופעה השנייה, שגם היא התקיימה בבארבי, הצלחתי "לסחוב" 2 חברים שלא ממש הבינו מה אני רוצה מחייהם. את הערב ההוא מילאה אותי תחושת שליחות מספקת.
לשלישית כבר הלכתי לבד. בשלישית הרגשתי שטיפה נסחפתי. שלוש הופעות בפחות מחצי שנה של אותו יוצר עם אותם 2 דיסקים, עם אותם שירים. עם אותה מטרה. לבונטין התמלאה בעשרות (רבות) של ילדים שמההופעה הם נוסעים ישר לבקו"ם או כמה ברי מזל שכבר הספיקו לגדל שיער מאז. צעירים תמימים מתלהבים קופצניים. איזה צעירונת שמנסה למשוך את תשומת לב החבר שלה שעומד לידה הופעה שלמה אבל לא רואה אותה בכלל. מדי פעם הוא שם עליה את היד והיא מסתפקת בזה. גם אני הסתפקתי כך? זוג מתוקים עם שרוולים ותיק מתאילנד באלכסון עם ראסטות מחובקים ומתרגשים אחד מהשני. מאסף. כמה גרופיות קופצניות. וכמה קבועים מנחמים שלא מפספסים הופעה שלו.
ואותה ילדה בלונדינית שמצלמת. אני רואה אותה הרבה. בת כמה היא? למה היא מצלמת אותם? היא מכירה אותם אישית? היא לומדת צילום או שזה תחביב? מה שמה? מה מסתתר מאחורי המבט החודר שלה?
אחת לכמה הופעות אני נתקלת בה. למרות שהיא מצלמת היא לא ממש מורגשת. הפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה בהופעה קטנה של רם אוריון בקוזה נוסטרה.
באמצע ההופעה של אסף בלבונטין הרגשתי פעם ראשונה בחיי שאני כבר לא ילדה. אני חושבת שהייתי הכי מבוגרת שם באותו לילה. ניסיתי להתעלם מהעובדה הזו. ניסיתי להסתכל לאסף ישר בעיניים מבלי להיתקל בהם. מבלי לשאול את עצמי איך ייתכן הדבר. אבל לשווא.
אחרי שני שירים ורבע הבנתי שלא נדמה לי ונכון הדבר. המקום התמלא בילדים. מדוע ? למה כשאנחנו גדלים אנחנו מפסיקים ללכת להופעות רוק? כל כך הרבה רווקים ורווקות אני מכירה שהולכים ערב ערב לסיבוב הבארים שלהם ומוציאים מאות שקלים על אלכוהול. כיצד הם לא מעדיפים לשמוע הופעה במחיר של 2 בירות ? איך הם יכולים להסתפק בערב לקוני על הבאר, כשהם משקיפים ומנתחים כל אחד ואחת שחודרים לטווח ראייה שלהם?
המקום התמלא. אבל רובו בילדים. שמחתי בשביל אסף כי הייתה זו ההופעה המלאה ביותר שלו. הוא שם לב שמדובר בצעירים ? צעירים ממנו בכמה שנים טובות. הוא שמח ? הוא היה מעדיף קהל בוגר יותר ? או שאולי זה הקהל אליו הוא מכוון.
למרות שאני מכירה את כל שיריו הקשבתי למילותיו כאילו זו הפעם הראשונה. ניסיתי לבחון למי מיועדים המילים. לאן הוא שלח אותן. לדאבוני לא הגעתי למסקנה חד משמעית ובחרתי לנטוש את הדיון הפילוסופי הזה.
"אפשר להדליק את האור של הקהל?" שאל אסף עם חיוך ענקי ובירה ביד. לא ראיתי אותו מחייך בערב. בטח לא כך. קלע או לא קלע לקהל, הבחור היה מבסוט מתמיד. התאורן (שהוא גם הסאונד מן) הביט בו במבט מוטרד ומופתע. אסף התבונן בקהל ארוכות. בהתחלה במבוכה, אחרי כמה שניות באושר. אולי היה שיכור מדיי בשביל להבחין בגיל הממוצע שבחר להגיע הלילה ללונבטין 7, אבל הוא בהחלט נראה ונשמע מאושר. באותו רגע הבנתי שזה לא ממש משנה (לו) מי בא ולמה. העיקר שבאו לשמוע דווקא אותו באותו יום רביעי שהיה חם מתמיד.
חרגתי ממנהגי והתקרבתי לבמה. כמה צעדים קטנים אבל ההבדל תהומי. אם קודם צפיתי מהצד, מאין משקיפה נוגעת לא נוגעת, בקידמת הבמה זה עולם אחר. אפשר לשמוע את הקהל שר. אפשר לראות פניהם, את ההבעות. הרגשתי חרדה קלה. התקווה שאולי בקידמת הבמה אמצא כמה אנשים גדולים התפוגגה במהירות.
מאוכזבת ומהורהרת הסתובבתי במטרה לחזור למקומי הבטוח אי שם מאחור בקצה ליד המדרגות, אבל שנייה לפני שהתחלתי לפלס את דרכי הבחנתי בה. שוב הילדה עם המצלמה. כל כך שקטה וכל כך רועמת. אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי אותה מדברת. כאילו בכוונה מנסה להיטמע בין הקהל. ולא משנה אם המקום מלא או ריק, תמיד היא מצליחה לראות ולא להראות. כמעט. נראה שהיא מאוד מאושרת , אבל משהו בעיניים שלה עצוב. רציני. בוגר. כאילו שונה משאר הבנות שלבושות בצורה פרובוקטיבית ומנסות להתבלט. היא לא צריכה את כל זה. או אולי בחרה שלא. לבושה בפשטות מוגזמת, שיער עבה בלונדיני ששוקל כמעט כמו המגבר, עיניים גדולות מבחינות ובוחנות, בשקט בשקט מתקרבת לאסף בלי שיבחין ומצלמת מכל מיני זויות קרוב קרוב. רחוק. למרות שהיא היחידה עם מצלמה באולם היא לא מושכת תשומת לב. אף אחד לא מבחין בה או לפחות מתעניין. כאילו זה מובן מאליו שילדה צעירה עם מצלמה מבוגרת יושבת למרגלות הלהקה ומנסה להמיר את הצלילים לתמונות. בחנתי אותה דקות ארוכות, היא לא בחינה בי. כשהרגשתי שזה מתקרב לתחום המציצנות שבתי לאחור.
אולי זו לא הייתה ההופעה הכי מוצלחת של אסף. אולי כדי שנצנן את יחסינו בתקופה הקרובה. אולי זה היה סתם ערב כזה.
בכל פעם שאני נכנסת לאתר של אחד ההרכבים ורואה תמונה שנוגעת בי, עוברת בי המחשבה שאולי זו היא. אולי יש לי המזל לראות את הפירות שלה ולא רק להנות מהתהליך. אבל עד היום לשווא. אולי היא עושה זאת רק בשביל עצמה. ואולי יום אחד אצליח לאזור אומץ ולשאול אותה.
מאבד את השלווה לילך |