הוא סיפר לי על האשה הזו.

שראה ברמזור.

עם אופנוע אימתני, קסדה שחורה וצמה.

ואחר כך נפגשו על הצוק.מעל הגלים.

הוא רצה לראות שקיעה והיא רצתה לראות אותו.

ואחר כך דיברו.

הרבה.

ואז, הגיע ליל הסדר.

היא צחקה ואמרה שזה שטויות.

הוא היה המום מהרעיון.
היא אמרה שתבוא לחטוף אותו משם.

מהמרק עם הקניידלך, עם הדודה מעפולה.

מהילדים שמתקשקשים ומאשתו שמעיקה.

הוא חשב שלא יהיה לה אומץ.

אבל היה לה.

היא באה.

הוא שמע את האופנוע נוהם

במהלך "והיא שעמדה".

אך הוא ידע שהיא לא תעמוד הרבה.

הבין שהיא כאן, וצריך להחליט.

בפנטזיה שלו, הוא יצא החוצה.

משאיר מאחוריו את כל המיאוס הזה.

 עולה מאחוריה ועף משם.

לתמיד.

במציאות -

 נו טוב. זה כבר סיפור אחר.

ואני, בכל ליל סדר, מאז שסיפר לי עליה, חושבת על שניהם

על הבורחים מהסדר

ועל הסדר החדש שלהם.