שלוש היו אהבותיי: אוכל, גברים ובגדים. על גברים אני אכתוב בפוסט הבא, לזה אני רוצה לשים קישור בפייסבוק, יש לי כמה חברים שאולי יתעניינו לגלות שחזרתי לכתוב, ולא הייתי רוצה לקבל את פניהם עם פוסט בעייתי או פרובוקטיבי במיוחד. על מזון אין לי הרבה מה להגיד, יש כמה דברים כאלה, שעדיף לעשות מלדבר, ככה אומרים. ועל בגדים מעולם לא כתבתי, והגיע הזמן.

לא יכולה להבין את האנשים האלה שחושבים שאם יש לי ארון מלא בכל טוב, אני שטחית. מטריף אותי אם מישהו מרים גבה כשהוא שומע שקניתי עוד זוג נעליים, או כשאנשים לא מבינים למה עדיף לי לגור בבית אבל להוציא את כל המשכורת על הלבשה תחתונה.

אדם סטריאוטיפי כזה יהיה לעתים די מזומנות משכיל, קורא ספרות מתוחכמת, מתהדר בידע באמנות זו או אחרת. כלומר, לפחות אלו שמתנגדים באופן אקטיבי ללבוש מושקע, לא לאלו שמר גורלם בחוסר טעם ובחוסר מודעות. כל אלו שינעלו קרוקס 'כי זה נוח', הסכיתו ושמעו. ללבוש זה אמנות. כל פעם שאני מתלבשת, כל פעם שאני יוצאת מהבית, כל פעם שאני מצליחה לעלות על הגרב המושלם עם החצאית, על השרשרת שתהלום את המחשוף ועל הנעליים שיהפכו את הכול למקשה אחת, אני מרגישה שיצרתי אמנות. וזה קורה כמעט כל יום, ככה שגם בימים שבהם אני יושבת ורואה גוסיפ גירל כל הלילה, ואז ישנה כל היום, אני מרגישה שיצרתי משהו. ולא סתם. אמנים מדברים על תשוקה שגורמת להם ליצור. בי יש תשוקה להתלבש. אני מוצאת את עצמי לובשת משהו אחד, ומיד חושבת על הסט המושלם הבא. אני הולכת לישון ומחכה לבוקר כדי שאני אוכל להיווכח אם הבגדים שהנחתי בצד באמת משלימים אחד את השני, או שצפוי לי מאבק בין גופייה ורודה עם מחשוף לבין טי שירט כתום שהזמנתי מחו"ל.

אנשים תמיד מסתכלים עלינו, אני חושבת. הרבה יותר אנשים יראו אותי מחר בעבודה, מאשר אנשים יקראו את הפוסט שלי. במובן זה הכתיבה למשל, הרבה פחות מעצבת את מי שאני מאשר מה שאני אלבש מחר למשמרת. אם פתחתי בלוג כדי שאנשים יקראו את הדברים שאני מרגישה ומצליחה לנסח, אז זו בדיוק הסיבה לכך שאני מתלבשת - כדי שאנשים יראו את הדברים שאני מרגישה ומצליחה ללבוש. אז איך זה יכול להיות שטחי? זה הרבה יותר שטחי בעיני, לקבל כמובן מאליו שג'ינס וטי שירט זה חובה. היי, קחו אחריות על מי שאתם מראים לעולם, זה אמור להיות אתם, אחרי הכול. יודעים מה? זה אפילו לא משנה אם זה כלפי חוץ. אף אחד לא יודע כמה נפלאים היו הירכונים הלבנים (פרשנות לגברים: גרביונים שמגיעים עד הירך) שלבשתי מתחת לחצאית המיני גבוהת הגזרה, ואף אחד לא יודע כמה התאמצתי למצוא זוג תחתונים שיתאים לחזייה שקניתי בברצלונה ומאוד שמחתי ללבוש היום. רק אני יודעת. רק אני יודעת שכשאני נועלת נעליים שאני אוהבת, אני הולכת יותר זקוף, שקל לי יותר להרגיש בנוח כשאני נראית יותר טוב.

אני הולכת ברחוב ומשתגעת. מתחשק לי לתפוס בחורות ובחורים ולהגיד להם "לא, לא, לא, לא, לא". אני מרגישה שאנשים יכולים להיראות כל כך הרבה יותר טוב ממה שהם נראים, אם הם רק היו חושבים על זה עוד טיפה. אם הן רק היו מבינות שלנעול את המגפיים על הג'ינס ב-90% מהמקרים גורם לירכיים שלהם לראות לא פרופרוציוניים לשאר הגוף. ורק למען הסר ספק, ספורים פריטי הלבוש בארוני שמחירם עולה על 200 שקלים. לא, אף אחד לא יצליח לנגח אותי בתירוץ שלהתלבש יפה עולה יותר מדי.

אולי זה גוסיפ גירל, שעושה לי את זה. מאז שהתחלתי לראות את הסדרה הזו, אני מתלבשת יותר יפה. יש בי מחשבה תמימה, שאם אני אסתובב בפתח תקווה עם חצאית מיני שחורה, חולצת פסים כחול-לבן וגרביונים אדומים, אנשים יחליטו שאפשר להתלבש יותר יפה. אולי זה החלום על גבר שלבוש יפה, שכל כך נדיר למצוא.

הו, הייתם צריכים לראות איך נצצו עיניי כשזיהיתי חפתים בחולצתו של בחור שלבש חולצה מכופתרת תכלת, מתחת ל-וסט נפלא, מתחת לז'קט, מעל מכנסיים שחורים עם חגורה מתאימה, ונעליים שהופכות את הכול למקשה אחת. וזקן.

xoxo

מעין