"יורק, גנייק ומונייק, הם הלכו כולם בשואה."

אומרת סבתא שלי פתאום, וכל שולחן הסדר משתתק.

"מייתק, לוטק והנייק מתו בהתקף לב. אז עד עכשיו זה שווה שווה."

"אבל אבא שלך," היא פונה אלי, "הוא הלך מהתקף לב, וגם אתה, אם לא תפסיק לאכול לשון, הסוף שלך יהיה דומה."

"סבתא, את רוצה עוד תפוחי אדמה?" שואלת אמא שלי.

"האוכל היהודי," מניפה סבתא אצבע מאשימה לעבר בעלת הבית שבדיוק יוצאת מהמטבח עם עוד סיר, "הוא הרג יותר יהודים מכל מלחמות ישראל גם יחד."

"עוד תפוחי אדמה מישהו?" ממשיכה אמא שלי. 

"עם הקנידלך והפרפלך והבללך. הכל שומן, הכל שומן."

"צ'ולנט זה באמת רעל." מסכימה אשתו של אחי באומץ של חסרי ניסיון.

"ואצלכם לא יותר טוב!" האצבע הגרומה פונה אליה עכשיו. "מה, ג'חנון זה אוכל בריא? ומלוואח? ככה קוראים לזה, לא? מלאווח. וכל המרקים האלה עם הרגל בפנים? מה זה? זה יוגורט?"

"רוצה סלט, סבתא?" שואל אחי."יש פה סלט."

"סלט?" סבתא עוצרת לרגע כאילו מנסה להיזכר על מה דיברה לפני רגע.

"שהפרה תאכל את הסלט. אני אוכלת את הפרה."