פנים. חדר שינה. לילה. דניאל ושלי, בני 25, שוכבים במיטה ורואים טלוויזיה. בדיוק הסתיימה בנשיונל ג'אוגרפיק תוכנית על נחשים באפריקה ועומדת להתחיל תוכנית על היפופוטמים באמזונס. דניאל מבקש משלי לבדוק מה יש בערוצים האחרים אבל שלי לא מגיבה, היא בוהה בפרומואים לתוכניות עתידיות , אבל בראש עוברים לה פרומואים לתוכניות עתידיות אחרות, לא כאלה של נשיונל ג'אוגרפיק, אלא כאלה שרואים בהם זוג בן 40 ,שוכבים במיטה מול הטלוויזיה וחומה של שתיקה בינהם. דניאל מקיש באצבע צרדה מול פניה ומנופף מולם בתנועות חוזרות ונשנות על מנת להסיט אותה מהבהייה בטלוויזיה ולגרום לה להחליף ערוץ. שלי רואה את הידיים שלו וכל מה שהיא יכולה לחשוב לעצמה זה האם הוא תמיד יהיה כזה צפוי, האם אין דרך יותר מתוחכמת וייחודית להסיט את תשומת ליבו של האדם מאשר אצבע צרדה שלאחריה מגיעים ניפנופים חסרי פשר? מה ההבדל בין דניאל להיפופטם במימי האמזונס? לג'ירפה מקניה? בשלב הזה דניאל חוטף משלי את השלט ומעביר לחדשות הספורט בערוץ חמש. הרי ברור שהוא לא יעביר לערוץ מצו ויראה מופע ג'אז. הם ביחד מאז הצבא וחמש שנים תמימות הספיקו לה בכדי לצפות כל מהלך שהוא עושה. "אהוב יקר, זה לא אתה שמשתנה לי" היא מהרהרת בשורה מהשיר של רונית שחר וחושבת על כך שלא רק שדניאל לא משתנה, הוא הופך להיות סטריאוטיפ של עצמו. שלי היא סטודנטית לספרות ופילוסופיה והיא לא יכולה להפסיק לחשוב על החיים שלה כסיפור שאמור להצמיח מוסר השכל. דניאל לעומתה לומד הנדסת חשמל ולמרות זאת הוא לא חושב לרגע על החיים שלו כמעגלים שתלויים בעוצמת המתח הוולטי. שלי דווקא הייתה אוהבת את התיאור של המעגלים והמתח, כי היא חושבת בעזרת דימויים, והיא מרגישה שהחיים שלהם נמצאים במעגלים שמושפעים מרמת המתח. היא בעיקר מוטרדת מהתקשורת בינה לבין דניאל. הם כבר לא מדברים כמו פעם, פחות מבלים והיא לא מצליחה שלא לחשוב איך יראו החיים המשותפים שלהם לכשיהיו כאלה. בתוך בליל המחשבות הזה היא פתאום נזכרת שמחר יגיע לאוניברסיטה אתגר קרת כדי לתת להם הרצאה, והיא מחליטה להתכונן לשיעור כראוי ולקרוא כמה מסיפוריו. היא בוחרת בספר 'געגועי לקיסינג'ר' ומחליטה לקרוא את הסיפור שנושא את אותו שם. " היא אומרת שאני לא אוהב אותה באמת. שאני אומר שאני אוהב, שאני חושב שאני אוהב, אבל שאני לא. שמעתי כבר על אנשים שאומרים שהם לא אוהבים מישהו, אבל לקבוע למישהו אחר אם הוא אוהב אותם? זה עוד לא יצא לי. פייר, מגיע לי, מי שמסכים לשכב עם בואשים שלא יבכה שהילדים שלו מסריחים." שלי עוצרת בסיום המשפט ומהרהרת לעצמה עד כמה הכתיבה הזאת מצליחה להסתכל מזוית אחרת על יחסים. אולי היא הבואש של דניאל? היא ממשיכה לקרוא את הסיפור עד הסוף ומתחילה לבכות. היא קוראת את המשפט האחרון בסיפור שוב ושוב - " יש שני סוגים של אנשים, אלה שאוהבים לישון ליד קירות, ואלה שאוהבים לישון ליד אלה שידחפו אותם מהמיטה". היא רוצה שדניאל ימשיך לדחוף אותה מהמיטה.
אבל דניאל חושב עכשיו שמכבי שיחקו ממש גרוע היום ושהוא ער לעובדה שלמרות שהוא שונא לראות את התקצירים כשמכבי מפסידים, הוא לא יכול להימנע מלראות אותם.
שלי מחליטה ללכת לישון, למרות שכבר זה זמן היא סובלת מנדודי שינה. כל מי שסבל אי פעם מנדודי שינה יודע שמדובר באחד מהמצבים הקשים בחיי אדם, מצב שבו עוצמת הקול של המחשבות נמצאת בווליום גבוה מידי ואין אפשרות לעבור ממצב של מחשבות למצב של חלום. שלי מסתובבת ונשכבת על הבטן , תוחבת את ראשה בתוך הכרית ומקווה להירדם מיד.
חדשות הספורט מסתיימות ודניאל , שהוא בנאדם טקסי ביותר, מנהל לעצמו את טקס סיום היום , טקס שכולל סקירה קצרה של היום שהיה ותכנון קצר של היום שיהיה. היום שעבר לא היה שונה בהרבה מהיום שלפניו וזה שלפניהם. הוא הגיע בבוקר לאוניברסיטה , אכל צהריים עם שלי והחברות שלה , למד עוד שני קורסים וחיכה עוד שעה עד ששלי תסיים את יום הלימודים שלה. בשעה הזו הוא החליט להיכנס לספריה ולהכין חלק משיעורי הבית. הם אכלו ארוחת ערב שגרתית בבית, כשהיא מכינה את האוכל והוא שוטף כלים. נוח לו מאד עם הגדרות התפקידים והוא שונא את הימים כשהוא לבד , אז הוא צריך גם להכין לעצמו ארוחה וגם לשטוף כלים. מחצית הטקס עברה, ודניאל עובר לחשוב על היום שיבוא. מחר , בניגוד להיום, הוא צריך ללכת לעבודה. הוא עובד במשרת סטודנט בחברת הייטק בתור מתכנת, הכסף והתנאים טובים מאד, אין תלונות. אך יש דבר אחד שבגללו הוא מתעב את ההליכה לעבודה. לדבר הזה קוראים השומר. בכל פעם שהוא מגיע לעבודה השומר בכניסה אומר לו שלום בלבביות ומושיט את היד ל'כיף', דבר שמביך מאד את דניאל. פעם אחת הוא ניסה לדבר בטלפון , אך הדבר לא מנע מהשומר מלהניף את ידו באויר אל עבר ה'כיף' המיוחל. בהזדמנות הבאה ניסה דניאל להוסיף לאלמנט שיחת הטלפון המזוייפת גם החזקת שקית ביד השניה, אך השומר לא ויתר ושוב הושיט את ידו, דבר שהכריח את דניאל להעביר את הטלפון לאוזן השניה. מחר , אמר לעצמו דניאל, אני אנסה את שיטת ה"ידיים בכיסים", אם זה לא יעבוד, אאלץ להתפטר. |