no we can't בשנת הלימודים הקודמת נתבקשנו לקרוא מאמר של גיי טוכמן בדבר "הפיכת הבלתי צפוי לצפוי" בעבודה העיתונאית. ימי שישי בחיי עובדים גם הם על פי מתכונת זו - ישנם מפעם לפעם אירועים בלתי צפויים אך כולם נכנסים לאותה תבנית של יום שישי ולתבנית הזו יש שלושה עוגנים עיקריים והם: קריאת עיתונים, משחק כדורסל ופגישה עם חברים/חברה. העוגנים הללו הופכים את יום שישי ליום טקסי, וכמעט כל יום שישי בשנים האחרונות נראה אצלי באופן דומה - הבוקר נפתח בקריאה חלקית של העיתונים כשההשלמות פזורות בהמשך היום, בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים משחקים כדורסל ובערב יוצאים. אחרי המשחק ניר קונה לכולנו שתייה בקיוסק ואנחנו יושבים ומדברים על ענייני דיומא. לרוב אנחנו מדברים על ספורט אבל השבוע עלו גם הנושאים של הבחירות הקרבות בארץ , והבחירות שהסתיימו השבוע בארצות הברית.
באשר לבחירות בארץ, מוטי אמר שהוא שוקל להצביע ביבי כי בני בגין חזר, אבא שלי אמר שאם ביבי היה ממשיך להיות שר אוצר לכולנו לא הייתה יותר פנסיה, ניר אמר שברק גמר את הקרירה הפוליטית שלו ועידו אמר שהוא מקווה שיציעו לו לעבוד במטה לבני כגרפיקאי. קל היה להבחין שאף אחד מהם לא מדבר בכלל על המפלגות , על אידיאולוגיה או על מניעים עמוקים אחרים לבחירת הפתק בקלפי. השיחה הזאת גרמה לי לראות איך כולנו מפנימים את השיח התקשורתי שעוסק באנשים ובתדמית שלהם . הפוליטיקאים צריכים לשכנע אותנו להישאר בערוץ שלהם ולא לזפזפ לערוץ אחר. בדיוק באותו אופן הם דיברו על בחירתו של אובמה. על זה שהוא הנשיא השחור הראשון ואם הוא טוב או לא טוב לישראל. כמעט ולא מתייחסים במדיה , בארץ ובעולם, לאישיותו של אובמה מעבר להיות שחור. בעיני בחירת הנשיא השחור הראשון היא לא חגיגה לדמוקרטיה אלא חגיגה לגזענות. אותה גזענות מתבטאת גם אצל ה"חבר'ה מהכדורסל", בניהם נולד ויכוח שנושאו היה האם אובמה הוא אכן מוסלמי. הם הביעו דעות שונות ומשונות המסתמכות על מקורות מידע מהימנים ומפוקפקים כאחד, אך הדבר הבעייתי בעיני היה שכל השיחה שלהם נדפה גזענות גם בלי שהם היו מודעים לכך.
אמנם היא שוכרת דירה בהרצליה, אבל היא חוזרת בסופי שבוע לבית ההורים בכפר עזה ואני בעקבותיה. בכל פעם שאני אומר להורים שלי שאני נוסע לכפר עזה, מתחילה שיחת סתרים שמתרחשת בסאבטקסט של השיחה הרגילה. "אני יודע, אבל היא חברה שלי ואני לא יכול שלא לבוא אליה" אני עונה בידיעה שזה ממש לא איכפת להם. "יש להם ממ"ד אל תדאגו" אני עונה כשכבר כל הדברים ארוזים ואני בדרך לאוטו. את הפסקה הזאת אני כותב מתוך הבית שלה. היא כבר הלכה לישון ואני נשארתי עם מטלת הכתיבה הזו. נורא שקט ליד עזה. בבוקר שומעים את המואזין, לפעמים שומעים ירי של צה"ל, אבל רוב הזמן יש שקט של מוות. יש משהו משונה בשבת בקיבוץ, משהו שדומה לדעתי רק לשמירת שבת של דתיים. יש שקט ורוב הזמן לא עושים כלום חוץ מלקרוא עיתונים ולדבר . כשאני בחולון אני תמיד נפגש עם חברים, הולכים לשבת איפשהו והזמן נוסע. כשאני נמצא בקיבוץ הזמן זז בקצב אחר ויש איזו שלווה שתוקפת אותי מכל הכיוונים. השעה כבר מאוחרת (2 ועשרים בלילה) ואני חושב שבזאת אני אסיים את מטלת "יום זה בחיי" , לא לפני שאפרוק מעלי דבר המציק לי כבר מהשיעור ביום שני. בפגישה שלנו , שושן אמרה ש"סטודיו משלי" הוא על משקל "חדר משלי" של וירג'יניה וולף. ורציתי נורא לומר לה שהספר נקרא 'חדר משלך' אבל פתאום לא הייתי בטוח כי היא מרצה באוניברסיטה ואני סתם בחור פשוט מחולון, אך כשחזרתי הביתה נוכחתי לדעת שצדקתי והספר אכן נקרא 'חדר משלך'. כמובן שלדבר הזה עכשיו אין שום משמעות (וגם אז לא הייתה לו) אבל בכל זאת הייתי חייב לכתוב את זה היות ואני אדם קטנוני להכעיס. |