4.11, 11:00, בבית בחולון.
אני לא מוצא זמן לכתוב וזה מתסכל אותי. תמיד אני נמצא בין לבין בלי אפשרות לעצור לאיזה שעה , לשבת על המחשב ופשוט לכתוב. אז עכשיו אני עושה את זה רבע שעה לפני שאני צריך לצאת ללימודים כשאני עוד לא מאורגן ומלווה בהרגשה שאני אשכח את כל הדברים שאני צריך לקחת. היום אני ישן אצל ענבר וגם זה מתסכל אותי. אני שונא את זה שאני צריך לחיות בשני בתים ואני צריך לזכור לקחת את הלפטופ, המילון בצרפתית כדי להכין שיעורי בית, בגדים, מברשת שיניים, ספר לקרוא לפני השינה ועוד דברים שבטח שכחתי. בלילה חלמתי שנופלת לי שן שלא קיימת, כלומר שפיזית, אצלי, אין שן כזאת. אני צריך לחפש מה פירוש החלום הזה על פי יודעי דבר, אבל אני בטוח שזה לא יהיה משהו מעורר תקווה. כנראה שזה אומר שאני מתוסכל מזה שאין לי זמן לכתוב ושאני צריך לחיות בשני בתים...
5.11, 00:40, בבית של ענבר בהרצליה.
נסעתי מהלימודים ישר להרצליה, קניתי סלט בארומה וכמה מצרכים בסופר כדי להביא לדירה של ענבר, ואז אספתי אותה ונסענו לדירה. התכוונתי לשבת לכתוב כשאגיע אבל השותפים שלה הגיעו והתחלנו לדבר ואח"כ ראינו כדורגל והזמן נסע כמו ששר אהוד בנאי, ענבר כבר הלכה לישון ואני נשארתי עם המחשב, מנסה ליישם את רעיון הכתיבה ולהצליח לפנות לו זמן ראוי. היום היה דיי משמים באוניברסיטה. זה התחיל בתרגול של שיטות מחקר, המשיך בצרפתית מתקדמים והסתיים בצורה קצת יותר טובה עם תרגיל בהיסטוריה של ימי הביניים. המרצה של ימי הביניים דיבר על ראשית הנצרות ועל כך שכל התרבות האירופאית והמערבית מבוססת על הנצרות. בכדי להמחיש זאת הוא החליט לדבר על הסרט אפוקליפסה עכשיו . הוא אמר שהוא מניח שכולם ראו את הסרט ואם יש מישהו שלא כדאי שיצא מהכיתה. זו הייתה כמובן הלצה, אך הדבר עורר בי את הרגשת החסך שאני אף פעם לא מצליח למלא , הרגשה שגורמת לי לחוש כאילו אני במרוץ אחר הספרים , הסרטים ומצרכי תרבות אחרים , אשר יש להפגין בקיאות בכולם בכדי להצליח להישמע אינטליגנט בכל שיחה שבה נתקלת ולמקום מקום שאליו הגעת. השאלה היותר מעניינת היא למה בכלל אני צריך/רוצה שיחשבו שאני אינטלקטואל או אינטליגנט. וכמובן, מה בכלל איכפת לי מה אחרים חושבים...אני חושב שזו הדרך היחידה למדוד את עצמך. אבל היא גם מסוכנת כיוון שאפשר ליפול לעדריות ומחשבה קונפורמית.
6.11 , 7:00 , בבית בחולון.
יש משהו מוזר בסיקור של המירוץ לבית הלבן. מצד אחד באמת נעשתה היסטוריה ונשיא שחור נבחר, מצד שני עצם העובדה שכל הזמן מזכירים שהוא שחור, ואף אחד כמעט לא מתייחס למשהו אחר חוץ מצבע העור של אובמה, הופך את האירוע הזה להליך הדמוקרטי הכי גזעני שאני לפחות הייתי עד אליו. ב'ידיעות אחרונות' מופיעה כותרת ענק שמכריזה "שחור הוא הלילה" ואפילו במדור הספורט מצולמים בשער שחקנים שחומי עור של מכבי ת"א כשהם מחזיקים תמונה של אובמה. תמיד יש לי את הויכוח הזה עם אבא שלי כשהוא חוזר ומדגיש בפני את חשיבות היותי יהודי , דבר שאני לוקח כמובן מאליו כי לא גדלתי בגולה, ושהאסון הגדול ביותר הוא אם אני חס וחלילה אבחר להתחתן עם גויה. אני עונה לו שעצם העיסוק בזה נגוע באותה גזענות שהיהודים כל כך סבלו ממנה ושאני לא מוכן להסתכל על אנשים כ"אנחנו היהודים" ו"הם הגויים". היום היה לי שיעור בשם 'אושוויץ' והמרצה דיבר על כך שבעשרים שנה האחרונות השואה איבדה את הבלעדיות שלה כרצח העם הנורא ביותר. עם נפילת הגוש הקומוניסטי גילו עוד מידע על הטיהורים הסטליניסטים והפשעים של מאו ובנוסף התפתחות התקשורת מקשה על הסתרת מעשים מסוג זה כמו רצח העם ברואנדה, בוסניה, דרפור, וחשיפת שואת הארמנים. זה שאנחנו יהודים לא נותן לנו לגיטימציה להיות גזענים כי 'לנו כבר עשו את זה'. איפשהו הסיסמה של הנצחת השואה 'לזכור ולא לשכוח' הפכה לזיכרון סלקטיבי אצל דורות ההמשך - לזכור את שלנו לשכוח את שואת הארמנים כי לא רוצים לפגוע ביחסים עם טורקיה או לשכוח את רצח העם בדרפור כי "מה לנו ולהם"? אני אולי לא אתחתן עם גויה, אבל אני אף פעם לא אסכים לסוג המחשבה הזו שאבא שלי מנסה לנטוע בי. בועז נוימן, המרצה בשיעור 'אושוויץ' , אמר היום בשיעור משפט שמצא חן בעיני כשדיבר על כך שהבלעדיות של שואת העם היהודי נפרצה בשנים האחרונות ואילו בשנות החמישים כל הפשעים האחרים התגמדו לעומת אותה שואה ונעלמו בצילה. הוא אמר : "אם הייתי 'רצח עם' לא הייתי רוצה להתרחש בשנות ה50". אני , לעומתו, לא אוהב להתבלט, כך שכרצח עם, שנות החמישים נראות לי נוחות.
יום ראשון 9.11 , 00:20, בבית בחולון.
אין לי כל כך כוח לכתוב ואני דיי עייף ורעב. אני אכתוב דברים שקרו אתמול והיום ואולי בעתיד אחזור לזה. אתמול הייתי אצל ענבר, ובהרבה חלקים הרגשתי לא טוב. אמא שלה תמיד שמה לב כשאני לא מרגיש טוב , דבר שגורם לי להרגיש עוד פחות בנוח. משך היום אצל ענבר עבר כמו כל פעם שאני אצלנ, בשיחות כלליות , כשהזמן מתחלק ללפני האוכל ואחרי האוכל. בשעה חמש בערך הולכים לסבתא שלה בקיבוץ דורות ומשם נוסעים אלי הביתה. גם אצל הסבתא תמיד יש את אותו כיבוד, והשיחה נסובה פחות או יותר סביב אותם נושאים. מפתיע אותי שענבר מאד אוהבת את הסופי שבוע בבית שלה, כיוון שהיא אדם שאוהב שינויים ואוהב סביבות חדשות. אין דבר יותר 'יֶקי' מאשר הסופי שבוע במשפחה של ענבר, ודווקא לי זה דיי נוח. לי נוח שאני יודע לקראת מה אני בא ולאן אני הולך - אני אוהב הרגלים. כמובן שמידי פעם אני ממצה דבר מה ויודע שאני צריך לעבור לדבר הבא, אבל בגדול אני לא שש לשינויים. כשחזרנו אלי , אח שלי וחברה שלו כבר הגיעו. השיחה הגיעה תוך זמן קצר לשיחה על חתונות , בעד ונגד , למה צריך כל כך מפואר, זה סתם בזבוז כסף וכו'. מסתבר שהשיחה הזאת מאד השפיעה על ענבר כי היא פתאום הבינה שאני לא אהנה בחתונה שלנו אם תהיה כזאת, והגיעה למסקנה שעדיף שלא נתחתן. המסקנה הזאת השרתה עליה דכדוך שהתקשיתי להוציא אותה ממנו. אני עדיין לא יודע מה דעתי בנושא חתונה, אולי אני אכתוב על זה באחד הימים הבאים.
2008 , 23:45, בבית בחולון.
ישנתי אצל ענבר והגעתי מוקדם לאוניברסיטה בכדי לעשות כל מיני סידורים. עשיתי טעות והלכתי דרך הרחבה הראשית לכיוון הספריה המרכזית. מכל מקום מתנפלים עלייך דיירי שירות ומציעים לך מתנות, הטבות, כסף מזומן ו72 בתולות. למה זה צריך להיות ככה? למה כל השקרים המתקיפים האלה? מה עם להציע משהו הוגן, נגיד כרטיס אשראי שעולה לך כסף אבל גם נותן כמה הטבות. זה מתקשר לבחירות המקומיות שהיו היום ולבחירות הארציות שיהיו בקרוב. כמו כל מגמה בעולם היא תמיד צומחת ביחד עם מגמת נגד. החיים ההיטקיים שאנחנו חיים במאה ה21 נותנים קרקע פורייה לצמיחת הניו אייג', ההתחברות אל הטבע ,והחיפוש אחר האושר. באותה צורה, עידן שבו אתה הולך ברחוב ומציעים לך הטבות שאתה יודע שיש בהן קצ', הוא בבחינת קרקע פורייה למרוץ אחר היושר והצניעות. פתאום פוליטיקאים חיוורים כמו דן מרידור, בני בגין וציפי לבני זוכים לעדנה מחודשת וכל זאת רק בזכות העובדה שלא דבק בהם רבב. אנחנו פשוט הפנמנו ש'פוליטיקאי' בא יחד עם 'מושחת' וכאשר מגיע מישהו שהוא לא מושחת אנשים מוכנים לזנוח אידיאולוגיות ומסורות ארוכות שנים ולעבור לצד האחר של המפה הפוליטית רק בגלל תכונה שצריכה להיות בסיסית אצל מנהיג - יושר. יש לי איזו שאת נפש כללית מהחיים הנוכחיים על פני הכדור. אני לא יכול לשמוע יותר על האח הגדול, או על סדנת הקבלה החדשה שאיזה סלב של תוכנית ריאליטי הלך אליה. אולי בגלל זה אני כל כך אוהב היסטוריה. יש משהו בשעתיים של שיחה על הברית החדשה שגורם לך לתקוע את הראש בחול ולחכות עד יעבור זעם. היום למדתי על הג'אהלייה, התקופה שקדמה לאסלאם וכמעט שעה וחצי של שיעור התעסקה בשירת הג'אהליה ומה אפשר ללמוד ממנה על החיים בתקופה זו. בלי קסאמים, בלי פוליטיקאים ובלי פרקי הדחה. פשוט שעה וחצי על המדבר ועל דת המדבר.
יום חמישי 13.11.08 , 00:10
מעין סיפרה לי היום סיפור משעשע , היא סיפרה שידיד שלה שאין לו רשיון, יצא לדייט עם בחורה וכשהם יצאו מבית הקפה הם צעדו זה לצד זו כאשר מכונית עצרה לידם והנהג שאל אותם : "אתם יוצאים?" , אז ידיד של מעין ענה "כן". אני אוהב כפל משמעות וזה מאד הצחיק אותי.
היא נזכרה בסיפור הזה כי הזוג בסיפור היה תחת מטריה, ואני בעצמי הסתובבתי היום עם מטריה ענקית כמו אידיוט. החזאי הכלים את פני ברבים.... הוא אמר שירד גשם ואני רציתי להגן על המחשב שלי ולקחתי מטריה חזקה במיוחד שהייתה לי באוטו. ובמקום זה הייתה שמש לתפארת ואני הפכת למושא הצחוק של חברי.
יש לי רצון בלתי פוסק לדעת הכל. אני לפעמים כבר לא לגמרי בטוח שאני רוצה בגלל שזה מעניין אותי ולפעמים נראה לי שאני עושה את זה רק כדי שבשיחה אני אוכל להיראות בר דעת ואינטלקטואל. מכל סיבה שלא תהיה, הבולמוס הזה לידע מדרבן מצד אחד לנסות ולרכוש עוד ועוד ידע, ומצד שני מוציא את הרוח מן המפרשים כשברור לך שלעולם לא תגיע לכל הידע שאתה שואף לדעת. זה מזכיר לי ראיון שקראתי פעם עם ברי סחרוף שאמר שבגיל 17, אחרי שניגן כמה שנים בגיטרה הוא שמע את הנגינה של אל דמיולה או אחד מנגני הג'אז הוירטואוזים הללו, והבין שלעולם הוא לא יצליח להגיע לרמה כזאת. הוא התייאש וחשב לזנוח את עניין המוסיקה. למזלו באותה תקופה התחיל זרם הפאנק שאִפשר ליצור שירים באורך 2 דקות שמורכבים משני אקורדים. ברגע שהדגש לא מושם על יכולת הביצוע, אלא על היצירתיות, שוק האמנות פתח לקהל רחב יותר.
2008 - אצל ענבר בהרצליה.
ענבר רצתה מאד שאני אבוא היום להדלקת נרות המונית (כל החברים מהצבא) אצלה בדירה. האמת , אין לי מושג למה. היא יודעת שאני לא אוהב אירועים המוניים, והיא יודעת שבאופן כללי כשאתה מגיע למסיבה על תקן החבר ואתה לא מכיר אף אחד דינך לשבת באחת הפינות בחדר, לבהות בחלל האוויר כשבן הזוג שלך לא מרגיש נעים לעזוב אותך ומערכת היחסים בניכם הופכת דומה לזו של ילד בגן והגננת שלו. ענבר הרגישה שהיא עשתה טעות שהפצירה בי להגיע למסיבה וניסתה לפצות אותי ולהישאר לצידי במשך הערב כדי שלא ארגיש בודד. אני אמרתי לה שאני לא מרגיש נוח כי אני יודע שהיא רוצה לדבר ולצחוק עם חברים שלה וקמתי כיביכול להכין קפה כדי לשחרר אותה קצת. כשחזרתי הרגשתי מגוחך להתיישב ולהמשיך לבהות לבד , אז עליתי לחדר שלה , פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. לה לא יהיה נעים אם ישאלו אותה לאן הלכתי, אבל אני חושב שזה עדיף לשנינו בצורה הזאת.
המסיבה הזו היא ביטוי מובהק למרחק שיש ביני ובינה. ביום שישי נסענו לב"ש לבקר את אח שלה שלומד שם , ובדרך חזרה התגלע ביננו ויכוח על הלימודים בב"ש לעומת ת"א. היא מרגישה שהיא ממש מפספסת בזה שהיא לא תלמד בב"ש. אני מרגיש שא
בנקודה הזאת שהפסקתי היא פתאום נכנסה לחדר. אמרה שכולם שואלים עלי ולמה אני סגור בחדר. אמרתי לה שאני כבר אגיע כי רציתי לסיים את מה שאני כותב אבל היא כנראה הרגישה שאני כותב עליה ועלי ואולי מהכתיבה הזאת אני אקפוץ לכל מיני מסקנות ולכן היא התעקשה שברגע זה אני אבוא איתה לסלון. סגרתי את המחשב ובאתי איתה והחלטתי לא להמשיך את הרעיונות שכתבתי. אולי באמת לא הייתי צריך לכתוב אותם. |