יוהאן הבוחל באמצעים,

היום - ראיתי את האור. היום נגלה אלי פרצוף יפה של שקית זבל מחוררת ונוטפת מיץ המכנה את עצמה מדינת ישראל, ועימו האור.

5 שבועות נושא אני בגאון את סמל הטיפשות והמזל הרע בתצורה של גבס על ידי השמאלית.

5 שבועות והעולם שותק. כולם שואלים אם מגרד שם. אם אני דוחף סרגלים. אני עונה בנימוס שידחפו את הסרגלים לעצמם. מה שכן, אני לא מקנא באחות שתצטרך לפתוח ולקלף ממני את הדבר הזה. מישהי עומדת לבכות מול המראה ולהתחרט על כך שבחרה עבודה רק בשביל להגשים פנטזיות של גברים חרמנים. גם המדים זה לא מה שהבטיחו.

הייתי בסופר וחזרתי עם ימבה שקיות. בתקופת מבחנים אני אוכל הכל. כל מה שהיה חי לפני כן, ובעיקר כל מה שבסבירות גבוהה יהרוג אחרי כן. מצאתי חניה קרוב לבית, שזה כבר איזשהו סימן לכך שזה רחוק מלהיות יום רגיל. התעלמתי מהסימן כרגיל. התחלתי להוציא את השקיות אחת אחת, מלא ברחמים עצמיים ומסתכל לכל עבר,שרק מישהו ייראה את מעשה הגבורה ההירואי של נכה זמנית, פורק ציוד ממכוניתו. הלב נכמר. טרומפלדור היה שומע על זה ומתאבד בתליה.

ערימה של שקיות ובקבוקי מינרלים מילאה את חלקת המדרכה הקטנה שמכבדת את פתח ביתי.

חשבתי לעצמי - זה ייקח כמה נגלות. ואז חשבתי לעצמי מהו מקור המילה נגלה. ואז חשבתי שחם לי טילים אז כדאי לי לחשוב בכיוון של נגלות למעלה.

לפתע מגיח משמאלי, אביר על סוס לבן. טוב, הוא היה די מכוער יחסית לאביר. את הסוס הלבן החליפו קרוקס תכלת. הוא עצמו היה שחור יותר ממני. מה שמכנים היום - בעל חזות מזרחית. זר ייקרא לו ערס, ואני הייתי זר לגמרי.

הערס הגיע אלי עם סיגריה בפה, שלף אותה ואמר: " אתה צריך עזרה עם זה, אח שלי?". החזיר את הסיגריה לפה.

אצלי בראש החלו לרוץ מחשבות שיותר התאימו לראש של סבתא שלי. לנגד עיני ניצב עיתון מלא בכתבות על שוד, ביזה, אונס, רצח, רצח סידרתי, רצח עם, רצח אופי, כל עבירה פלילית ומוסרית הופיעה שם. הבנתי שזה התנ"ך.

"לא תודה, אח שלי", עניתי בנימוס מלווה בחיוך. שלא יוציא סכין וידקור אותי על המקום כי הפרעתי לו לעזור לי, או כבוד המשפחה או משהו.

הערס עצר שניה, מילמל משהו בנוסח "יאללה רק בגלל שאני מרגיש טוב היום", שלי נשמע יותר כמו "יאללה, רק נעלה למעלה נחתוך לו ת'ראש ונגנוב לו ת'מערכת קולנוע ביתית". הוא השליך את הסיגריה לצד, חצי דולקת  (*) הניף בכל יד שישיית מינרלים והתחיל לצעוד לתוך הבניין.

מיד תפסתי את השקיות הנותרות ועליתי אחריו, כמו איזה גברת קופרובסקי אחרי הרומני מהמשלוחים בסופר.

"הנה כאן" אמרתי, כשהגיע  לקומה שלי. הניח את הבקבוקים. הסתובב אלי, חייך מכל הלב, אמר לי "תרגיש טוב אח שלי" וירד למטה. נותרתי לבד בחדר המדרגות עם מיליון שקיות ומינרלים. מרגיש קצת חרא עם עצמי על מה שעבר לי בראש. כשהאור כבה, הרגשתי גם קצת פחד, אבל אז אמרתי שאני כבר מגזים, אז הדלקתי את האור ונכנסתי עם הדברים.

ישבתי בדירה וחשבתי לעצמי - איפה עוד בעולם היה קורה מקרה כזה? שמישהו היה עוצר את החיים שלו ומציע לי את עזרתו. בסקנדינביה בטח. בברלין. במרכז לונדון אני בטוח.

יש פה משהו מיוחד. ואז התחלתי לדמיין את המדינה שלנו ככדור עגול גדול עם לב גדול באמצע והמון חרא מסביב. שזה שונה לחלוטין מאיך שדימיינתי אותה עד עכשיו: ככדור עגול גדול עם חרא באמצע והמון חרא מסביב.

נזכרתי בכל  מיני מחוות קטנות שעושות לי את ההרגשה ששווה להיות פה. מוכרים בשוק שעוזרים לזקן להכניס לסל דברים, חיילים שהולכים לקרבי, מילואימניקים שמגיעים כשקוראים להם. והדבר שהכי הכי מרגש אותי מכל - כשאתה נוסע בכביש מהיר ולפתע מכונית בנתיב הנגדי מסמנת לך עם האורות שיש לפניך משטרה. המשטרה אפילו לא בנתיב שלהם. משהו, משהו. טוב, לא צריך הרבה בשביל לרגש אותי.

יש, יש פה המון דברים יפים בתוך החרא הזה. נאנחתי.

בכל מקרה, מחר אני מחליף מנעולים.

(*) - (במהלך כתיבת פוסט זה לא נפגעה אף חיה)