יצאנו לפני חצי שנה בערך. היינו יחד איזה שבועיים.

הוא היה "עוף מוזר" בכל מה שהגדרתי לעצמי כ"גבר".

ואז, משום מקום, בוקר שבת אחד, קבענו להיפגש לארוחת בוקר. הוא הגיע אלי לאסוף אותי, ואמר שבעצם הגיע "לדבר איתי".

הפרידה הזו דיי ריסקה אותי. היום, בדיעבד, אני מבינה שהוא פשוט ייצג בשבילי משהו שנתתי בו אמון מלא, והוא ניפץ אותו לרסיסים, ובגלל זה היתה התגובה החריגה שלי.

אחרי חודש בערך נפגשנו ואמרתי לו את כל מה שאני מרגישה כלפיו. (את המכתב הזה אמרתי לו פנים אל פנים).

באותו יום בילינו לילה מדהים יחד. וגם לילה אחרי. אפילו מדהים יותר..... עוצמתי....

אבל בשניה אחרי פשוט התעצבנתי כ"כ (!!!!), ואמרתי: "זה הרגיש לך מאוד נכון לזיין אותי ביומיים האחרונים, הא?!"

הרגשתי כ"כ טיפשה! איך נתתי בו אמון בפעם השניה, וטעיתי בפעם השניה?

גם כשהייתי פוגשת אותו לפעמים במקרה, מעבר לשלום לא הרחבתי בשיחה איתו.

ביום שלישי בלילה נכנסנו שוב לשיחה וירטואלית, ופתאום התחלנו לפתוח את מה שהיה בנינו. ממש לפתוח הכל.

ואז הוא אמר שלפני שאנחנו ממשיכים לדבר, הוא מזמין אותי לבוא לשתות איתו כוס יין אצלו במרפסת ולדבר כמו בני אדם.

ישבנו אצלו, שתינו בקבוק יין יחד, דיברנו עד 5 בבוקר, הוצאנו את כל הרפש אחד על השני, כל האמת.

בין כל המשפטים הלא נעימים שהטחנו אחד בשני, הוא גם אמר "אני לא יודע להסביר לך את זה, אבל את מושכת אותי כמו שאף בחורה לא מושכת אותי".

קצת התנשקנו, קצת נגענו, אבל אני שמחה להודות שהתעוררתי עם אותם בגדים שהגעתי איתם :).

ברור לי שהוא מתגעגע אלי, ברור לי שהוא רוצה להיות איתי שוב. אחרת כל זה לא היה קורה, או שהוא היה מנסה לפחות לנצל את המצב הזה עד תום. אבל הוא לא מסוגל להודות בזה.

פשוט ישנו יחד מחובקים. זה היה נעים.

אני לא בטוחה שאני רוצה אפילו שהוא יתקשר עכשיו. 

מצד אחד אני מרגישה שפשוט סגרנו את הנושא. מצד שני, היה לי כ"כ נעים איתו.

והנה שוב הכנסתי את עצמי לסיטואציה שאני לא יודעת מה היא אומרת ומה אני רוצה ממנה...!

אלופת העולם!