חייו של ערבי ישראלי לא שווים הרבה. כשהם "מוצאים את מותם" מירי שוטרים, נרצחים על רקע כבוד המשפחה, נדרסים בחצר על ידי האבא או סתם כותשים זה את זה בתאונות דרכים, הם יכולים לקוות למקסימום כמה שורות בחלקים האחוריים של העיתון לסמולנים חושבים. אבל כשמדובר באסון טבע גדול וקטלני, אוהו, אפילו ערבי לישראלי ייחשב.

התקשורת, ששום אסון לא שלם בעיניה אם אי אפשר לפמפם חרדה ל"ישראלים נעדרים", העניקה למשפחתו של חוסיין חמאדה ז"ל את ההכרה שמן הסתם לא קיבלה כל חייה, כאחת משלנו, הישראלים, שכולנו עוקבים איתה בנשימה עצורה אחרי גורל הבן. באין שום ישראלי יהודי ו"רגיל" שנקלע לטווח המהומות, נדבקו הכתבים לבית משפחתו בכפר כאבול, צילמו את אביו המודאג בסלולרי והכניסו אותו לחיקה החם של הישראליות, שאוהבת לדאוג לכל בניה.

מותר לתהות מה היה קורה לו היה חמאדה יהודי, האם גם אז היה נאלץ להרחיק ללאקווילה כדי ללמוד רפואה ולמצוא שם את מותו?