כהזדהות וחיזוק ידיהם של עשרות אלפי מחוסרי הבית

בעיר  אקווליה שבאיטליה נזכרתי בשירו של דר' דו מנור

שכתב שורות אלו לאחר רעידת האדמה בעיר אגאדיר שבמרוקו 

השיר--הוא מעין הספד פיוטי על הקהילה היהודית בעיר אגאדיר,

שזועזעה על ידי רעידת אדמה עזה בליל ראש חודש אדר של שנת תש"ך(1960).

 ואני חולק עימכם חברי לקפה תחושות אלו

בערב ההוא

היו השמים תכולים בעמק המוזהב, 

האדמה דממה בשקט של מארב

והזוכרים אומרים, 

שהאוויר מתוק בחזה, בערב שלישי זה היה,

 איך קורה,

הוי אימא אימא, שאנשים מכובדים,

 מיושבים בדעתם,

 יקומו באחת לגשש בזעקות בחושך?

 איך קורה,

 הוי אימא אימא, 

שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך? 

ואחר כך,

הוי אימא אימא

מה חושב היושב מול שאריות ביתו,

מול חוסר יקיריו? 

מה הדבר הראשון שיעשה באותו בוקר? 

הוי אימא אימא,

 ולוואי לא בא בוקר, 

והזוכרים אומרים,

 כי בערב ההוא הייתה תאווה מתוקה לשינה, 

בערב יום שלישי זה היה, הוי אימא.