אז אתמול, הרבה לפני הסדר, איתי כבר סגר איתי על צפייה משותפת במשחק. רבע לעשר, עם סבא וסבתא, אחרי ארוחת החג. בערב שלפני הוא נרדם בערך שעה לפני שמנצ'סטר ופורטו עלו לדשא באולד טראפורד. לא נורא. הוא הפסיד משחק מתסכל, תיקו מעצבן במיוחד, רונאלדו מתבוסס, וידיץ' מתפרק, שחילץ ממני שורת קללות, צווחות ואגרופים לכריות של הספה. דנה כבר מכירה אותי, והפעם נקטה בהתעלמות שנמהלה במבטים של רחמים והשתוממות.

אז מה?

המשחק הראשון מליגת האלופות שאיתי ראה בשידור חי היה אחד הגדולים אי פעם. ברצלונה האדירה רמסה את באיירן מינכן 4:0 תוך הפגנת כדורגל עוצר נשימה. חילופי מקומות, מסירות חותכות, שליטה אבסולוטית בכדור של אינייסטה, מסי וצ'אבי, לחץ כבד, ומתקפה ללא הפסקה, כותשת ומרסקת, על ההגנה הגרמנית האומללה. בדקה ה-12 היה כבר 2:0. מסי הרשית לשמאל. סמואל אטו החליק בין רגלי השוער. ואחר כך מסי הוסיף עוד אחד מקרוב, והנרי הפגיז משמאל לימין. לא כולל פנדל שהשופט לא ראה. וכעס מוצדק של המאמן הסולידי גווארדיולה. אני הייתי מאושר. החלקתי עם איתי. התחבקנו. ושמחתי על כל רגע של כדורגל שמיימי שהוא חווה.

המבצע הושלם. הנימוק היה מובן. ההחלטיות מקובלת.

ביום שבו התפרסמה כתבה שלי ב"גלובס", תחת כותרת העל "מעבדות לחירות", ובה סיפרתי על קבוצת הכדורגל הטובה בעולם כיום, הגיעה ההוכחה, מוחצת, אמנותית, חסרת תקדים.

והנה הכתבה מ"גלובס".

תבלו.

מעבדות לחרות

פוטבול קלאב ברצלונה 

מהי חרות אינסופית?

משחק.

מהו החופש המוחלט?

כדורגל.

מיהם חברי מסדר האבירים, לוחמי החופש של ימינו?

שחקני קבוצת הכדורגל ברצלונה.  

כשליאו מסי מגיח מימין, חולף על פני המגן השמאלי, עוקף את הבלם, ומשגר לפתע בעיטה אדירה לפינה הגבוהה;

כשדני אלבס חותך אלכסונית, כדי לקבל בתזמון המדויק את הכדור שהורם אליו משמאל, ונוגח לאחור, מעל האיש באפודה, לשיפולי הרשת;

כשסמואל אטו, פנתר שחור, מבליח מול פניו חסרי האונים של השוער, וסוטר לכדור שחולף בקשת מעל ראשו פנימה -

אני חוזר להיות ילד. צוהל. חסר פחד. משחק כאילו אין מחר, בשישי, ב-7 בערב, כשאבא מגיע למגרש, גוער בי ולוקח אותי הביתה.

אבל אני כבר מבוגר. אחראי. בן 45. אבא. והבן שלי, בן 7, נדבק בחיידק. הוא לובש את החולצה בצבעי הכחול-אדום עם המספר 10 על הגב. בבוקר הוא נכנס לאינטרנט ורואה שוב את הוידאו מלפני חודשיים, בצהריים הוא מרשית מול השוער מכיתה ג', ולקראת ערב יורד עם הכדור להפציץ טילים על המרצפות.

אני עדיין ילד. אני כבר מבוגר. מתפעם מיצירת המופת. התנועה של הנרי משמאל מזכירה לי אפוס היסטורי, ובו אניות צי האויב מוטבעות בזו אחר זו. והפריצה של אינייסטה זורקת אותי לספר מתח של הרלן קובן, שמזגזג בין הדמויות ללא הרף. ומסירות הסרגל של צ'אבי? והעוצמה המיתית של פויול? והמאמן בז'קט האפור שעומד על הקווים? כמו סצנה רוטטת במחזה שקספירי. בכל מוצאי שבת, כשאני נותר בסלון, לבד מול המסך, 42 אינצ', שוטפת אותי חוויה טוטאלית, צבעונית, יופי כזה לא אראה עוד. היא משלבת בין מעוף נפשי, גאווה לאומית, כישרון עצום ומבול של שערים. היא החופש בהתגלמותו הנעלה. היא העתיד. היא ההווה. היא העבר. 

ברצלונה פוטבול קלאב נולדה ב-1899. בחבל קטאלוניה. זה שתמיד יישאר חופשי. זה שלעולם לא יראה את עצמו כעוד מחוז בספרד אלא כישות מתנערת, מבודלת. זה שהטביע את הגנים שלו בכל שחקן בקבוצה (גם אם נחת מארגנטינה, הולנד, ברזיל או צרפת). הגנים של המאבק הנחוש, ההרואי, בריאל מדריד.

בארסה, שרואה את עצמה כהרבה יותר ממועדון כדורגל, היא הקבוצה של העם. ריאל היתה הקבוצה של המשטר. של הגנרליסימו פרנקו, שחייליו רצחו את נשיא ברצלונה במלחמת האזרחים וכמעט והחריבו את המועדון. ריאל מדריד, שזכתה לתמיכה פוליטית וכלכלית במהלך עשרות שנות שלטונו של הדיקטטור הפשיסט, אמנם הוכתרה פעמים רבות כאלופת אירופה, אבל בארסה קיבלה את קרויף. הגאון ההולנדי הוליך אותה להישגים אדירים כשחקן וכמאמן. הוא שאף ליופי ולהישגיות ולמשחק התקפי, והשפיל את ריאל השנואה 5:0. בעקבותיו נהרו לעיר הדרומית המקסימה, שטופת השמש, מלאת החיים, מיטב שחקני תבל: רונאלדיניו. רומאריו. סטויצ'קוב. קלויברט. חאג'י. ומסי גם.

העבדות של משטר פרנקו ניגפה מול חרות הכדורגל. החופש של הכישרון. העוצמה הכלכלית. וזאת מבלי לאבד את המצפן הפנימי, את הדי.אנ.איי שממנו חלומות נולדים. בברצלונה לא שמעו על משחק העבדים: כדורגל פחדני, הגנתי, חשבונאי. לא כאן. ולא אף פעם. הכדורגל של בארסה שמח ודינמי ומלא חדווה. הוא של כולם. כולל כולם. כל מי שרוצה להיות חבר המועדון, להשתתף בבחירות לנשיאות, להמריא להנהלה, משלם רק כמה עשרות דולרים, והקבוצה שייכת גם לו. לתמיד. הכדורגל נצחי, לא? 

השנה היא 2009. רגע לפני ליל הסדר. ברצלונה במקום הראשון בליגה הספרדית עם 72 נקודות, 6 יותר מריאל מדריד. היא משחקת את הכדורגל הנוצץ והמרהיב בתבל. יש לה עשרות מיליוני אוהדים. גם אני אחד מהם. גם הבן שלי, איתי.

כי החופש, סופו לנצח.  

אבישי מתיה