אתמול בבוקר התרחשה הזריחה של פעם בעשרים ושמונה שנים. צפינו בה, בשמש המגיחה מעבר להרים, והייתה זו זריחה רגילה לגמרי. ואולי זה מה שהפך אותה לכה מיוחדת, שהרי באותו הזמן אלפים נוספים הביטו בה, באותה זריחה. בפעם הקודמת שבה היא התרחשה הייתי ילד, ילד אדם, שרק עשה את צעדיו הראשונים בעולם זה, והביט בפליאה בכל פרפר ופרח. בפעם הבאה בה היא תתרחש אהיה אדם בא בשנים שאולי יביט בה, בשמש המגיחה, בפנים קמוטות, בעיניים מחויכות, ויהרהר באהבות ישנות, בחברים עתיקים... וכעת, כעת אני גם ילד אדם וגם אדם בא בשנים, כעת אני רק אדם, אדם אוהב, אדם כואב, אדם זוכר, אדם מקווה, אך על הכל- האהבות והכאבים והזכרונות והתקוות תמיד מברך. אדם מברך * והיום בערב יצא לי לצפות גם בזריחת הירח במלואו, וגם עליו בירכתי, שהרי הוא נברא כמו השמש,באותה יממה, ובכל זאת זריחותיו נשארות לרוב מיותמות... |