| הבטתי בה בזמן שנסענו הביתה. ישבתי לידה חגורה לימינה והיא ישבה על מושב התינוק המוגבה, רגועה, שלווה, נרדמת לאיטה. הבטתי בפלא בריאה, ביופי הזה, בטוהר של ילדה כבת עשרה חודשים, הבטתי בשערה ההופך אט אט בקבוקים בקבוקים, בעיניה הכחולות שלא יאומן, בפניה שכאשר מחייכת היא, כל כולם הופכים חיוך אחד זורח, בנועם הרוגע והחברותיות שכה למדתי להוקיר בחיי בבני אדם וידעתי... ידעתי אז, שלמרות שאך לפני עשרה חודשים בקעה היא ממני, מרוכסני המצולק והמשומש שבשיפולי בטני, למרות שינקה היא ממני כאבן שואבת, אין היא שלי, אין היא קניין, היא אדם ענק בגוף קטון, שקיבלתי למישמורת, קיבלתי לשמור מכל מישמר, עד כי תגדל, עד כי תבגר, עד כי תקום ותצא אל העולם וכלי, חיבוקיי, אהבתי, חמלתי צידה לדרכה. היא של עצמה ושל הים, הים שליווה את כל ימיה הראשונים בבית החולים רמב"ם, הים שהיה לי לנחמה מחלונות המחלקה הסגורה ההיא שכה כמהתי לצאת אותה, היא בתי והים הם החופש והיא בתי אל החופש תשוב...ורק שתזכור שאמא תמיד תוקיר את בואה, תמיד תחכה לה על כל פצע ומכאוב כדי לחבוש את חבלי התבגרותה וחבלי התמודדותה בחיים ולא תבקש דבר, רק תוקיר את שתקבל בחינם ואם תהה זו אהבה, אשריני וטוב לי. |