לקראת סוף השהייה שלנו בחו"ל אני מתחילה להבין את משמעות הריצה הקבוצתית, את החשיבות הגדולה של המאמנת ושל שאר חברי הקבוצה.

זה לא פשוט לרוץ לבד!

וזה לא שבאמת רצתי לבד, ישי היה לצידי בכל הריצות, חוץ מהפעמים בהם הוא רץ מהר ממני, מעיף עלי אבק או מיי שלוליות. בפעמים האלו כל מה שנותר לי זה לחכות לראות אותו חוזר לקראתי, אז ידעתי שהסוף קרוב, שעוד אימון עבר, ושאולי אולי אצליח להדביק את הפער ביני ובין שאר חברי הקבוצה.

לישי אני לא דואגת, הוא ירוץ עשרה קילומטר כמו גדול, אולי פחות מהר ממה שהוא רצה, אבל ירוץ. אני לעומת זאת, רצתי ורצתי ורצתי ורצתי, אבל אני לא יודעת, אין לי אינדיקציה, אין לי דלית, אין לי את שאר חברי הקבוצה לראות שהם משתפרים ולקוות שגם אני, לא עשיתי מספיק אימוני עליות, לא עשיתי מספיק אינטרוולים, פשוט רצתי, עשיתי מתגברות ושוב רצתי, ואני לא יודעת אם אני מוכנה.