עם פתיחת המשרד, ב- 1975, נזקקנו כמובן למזכירה. קיבלנו פחות או יותר את המועמדת הראשונה. איני זוכר כיצד הגיעה אלינו ומדוע. זו היתה בחורה בת 18 אשר זה עתה נישאה. באותה עת עדיין לא היתה לנו מכונת כתיבה של ממש, אלא מיני-מכונת-כתיבה, "ניידת", שהיתה שייכת לשותף, וניידותה באה על חשבון נוחות ההפעלה שלה. עמדנו להביא למשרד מכונה של ממש, אבל זו עדיין לא היתה בידינו בעת שמועמדת זו נבחנה. המועמדת הדפיסה במהירות סבירה, אם כי נפלו בהדפסתה שגיאה או שתיים, אופיי הסלחני ייחס זאת למכונה, לא למועמדת. בשיחה עימה, התרשמתי שכישוריה האינטלקטואליים עונים לדרישות המשרה – וקיבלנו אותה. לא עבר זמן רב, וגילינו שגם על מכונה של ממש, ההדפסה שלה אינה מופת שראוי לחקותו. באותם ימים של טרום מחשב, היתה בשימוש המדפיסות, בנוסף לטיפקס הקיים עד היום, פיסת נייר המצופה בחומר לבן, שבמקרה של טעות הדפסה, היתה מושמת מעל לאות השגויה, ובהקשת קליד עליה – היה הציפוי הלבן נפרד ממנה ומכסה את האות השגויה בלבן. ברור שקוסמטיקה זו נראתה לעין על המוצר המוגמר בלא מאמץ מיוחד. שלא לדבר על ההעתקים, שהושחרו באמצעות נייר פחם, ושם שגיאה כזו התבטאה בהדפסת אות על אות. אמנם אף אחד לא התרגש משגיאה או שתיים על דף אחד של כתבי טענות, למשל, או אפילו הסכם – אבל לא תמיד היו רק שתיים. בעיות רציניות יותר התעוררו במספר מסמכים וטפסים. בשטרי מקרקעין למיניהם, שם כל טעות היא קריטית, והטיפקס פסול מכל וכל. בעיסקת המקרקעין הראשונה שלי, הגברת הדפיסה לי שטר מכר בהיפוך תעודות הזהות, ולא נחה עד שגם החסירה ספרה באחד המספרים. הבנתי את זה כשהייתי בטאבו. היתה בכך גם תועלת מסויימת, שכן מאותו מקרה ואילך עברתי על כל ספרה בכל מסמך עם זכוכית מגדלת. בצוואות. צוואה היא מסמך חגיגי. הלקוח ואנחנו מייחסים לה חשיבות רבה, ויש גם נופך של חגיגיות בחתימה עליה. אינך יכול להגיש ללקוח מסמך שלא רק נראה כנייר מודפס (לעומת הקלף המעוטר שלעתים נראה שהלקוח ציפה לו), אלא גם יכלול שגיאות הדפסה. צוואה צריכה להיות בלא שגיאה אחת. אז לא חשבנו על הכחדת יערות ברזיל, אבל חשבנו על הכחדת התקציב המשרדי שלנו. באותה עת היה לנו שותף נוסף במשרד, "אנגלית כשפת אם", שהיו לו כמה לקוחות שביקשו להכין להם צוואה, והוא עף לאוויר: “She is a fucking menace!”.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי שקיבלתי עובדת, או שהיתה לי עובדת בכלל. שום דבר בחינוך שלי לא הכין אותי לאפשרות שעלי לפטר מישהו. ידעתי כמובן שאין מנוס. בחורה נחמדה, מוח ממוצע – אבל אנחנו צריכים בעיקר מדפיסה. עד שאני מתלבט מה עושים, (כלומר, מתחמק מלקבל את ההחלטה הנדרשת) אני מנצל את כישוריה האחרים. כשהיא מדפיסה עבורי סיכומים בכתב, אני שואל אותה מדי פעם מה היא מבינה בקטעים מסוימים. קטע שאינו מובן לה – אני מנסח מחדש באופן שהיא תבין. אם היא מבינה – סביר שגם השופט יבין.
רווח והצלה עמדו לי ממקום אחר. היא מודיעה לי שהיא בהריון. אבן נגולה מעל לבי.קודם כל – עכשיו אסור לפטר אותה. מעבר לכך, ברור לי שתעסוקתה אצלי כפופה לתאריך סיום קבוע. היא לא תועסק אצלי יום אחד אחרי חופשת הלידה. ואכן, יום הלידה הגיע. פרחים, ברכות. (לה, לבעלה, לרך הנולד – ובעיקר לנו) ששה חדשי חופשת לידה, שימים ספורים לאחר שהחלה, כבר מועסקת אצלנו מזכירה חדשה. כעבור ששה חדשים הגיעה אלינו המזכירה לביקור, עם הבעל והצאצא, וביקשה את פיצויי הפיטורין. אלה הוענקו לה בשמחה ובחיוך רחב.
המזכירה הבאה כבר נבחנה היטב על יכולת ההדפסה, היא רק לא נבחנה על אופי. מאחר שהשותף האנגלו סכסי שלנו מתכוון בלאו הכי להיפרד מאיתנו ולפתוח משרד בלא שותפים – ההסדר שאנו מגיעים אליו הוא, שהוא לוקח המדפיסה המעולה עימו.
המזכירה השלישית כבר נשארה עימנו לכל אורך חיי המשרד. פרסמנו מודעה – והגיע אלינו נחשול של מועמדות, רובן המכריע בעלות כישורים מעולים. כשיש מבחר, ניתן לברור, אבל המשימה מעייפת. החלטנו שנעדיף מישהי מבוגרת יותר, אחרי גידול ילדים, עם השקט והבגרות שהגיל מביא עימו. ואכן, זה מה שקיבלנו. אשה המבוגרת ממני בכ-15 שנים, מן הדור בו עדיין לא כולם חשבו שגם אשה צריכה תואר אוניברסיטאי. כאשר הגיעה להיבחן במשרדנו – עדיין היה בוקר, אבל כבר הייתי אחרי 7-8 מועמדות אחרות, והיתה לי גם עבודה לעשותה. התכוונתי לצאת להוצל"פ כאשר זו הגיעה. כעבור זמן היא הזכירה לי את מה שאמרתי לשותפי: "את זו תראיין אתה – אני כבר ראיינתי מספיק להיום" – בלי להעלות בדעתי את השפעת דברי על ה"עוד מועמדת". רגיש וספונטני.
מזכירה זו הביאה לנו תועלת רבה. היא היתה ערנית, וניהלה את כל האדמיניסטרציה המשרדית. כל מה שלא היה משפטי גרידא. כשהייתי מוסר לה מכתב להדפסה, לא הייתי צריך לדאוג יותר. אם שכחתי אני אות או מילה – היא היתה משלימה אותן. אם משהו לא נראה לה בנוסח – לא היססה לשאול אותי. מדי פעם גרמו לי שאלות אלה לנסח כראוי, ולעתים אף לחשוב מחדש על העניין כולו. (מה שהיום אני עושה בבדיקה של שלוש ארבע פעמים [ומעלה] של כל מסמך המוקלד על ידי). כשהגיע המכתב המודפס, לא הייתי צריך להסתכל על הפתיח או הסיומת. אלה היו מושלמים. התרכזתי בגוף המכתב. (זה הפך לקללה כאשר חזרתי לעבודה שכירה בה המדפיסה לא רק שלא הדפיסה פסקאות או משפטים, היא הדפיסה סימנים בלבד. אם אלה לא התחברו למלים מוכרות – לא בעיה שלה).
ומאחר שלפני כשבועיים הועלו כאן דיון ופוסט על אי זמינותם של עוה"ד, אין לי אלא להוסיף כאן דו שיח ביני לבין המזכירה, כאילוסטרציה למה שטענתי שם בצורה כללית. מדי פעם, אחרי שנכנס אדם לא מוכר למזכירתי אל משרדי, ישב כמה שישב, ואז קם והלך, היתה היא שואלת אותי: "מה הוא רצה?". מדי הרבה פעמים היתה תשובתי: "מה שכולם רוצים, משהו תמורת לא כלום". אצל שותפי היה המצב גרוע עוד יותר, מדי פעם היה מישהו לא מוכר מתנחל במשרדו, עד שמנהל החשבונות שלנו לא התאפק ושאל אותי: "הוא ישלם שכר טרחה או שכר דירה?" |