אני מרגישה שהפוסט הקודם לא הושלם. אני כותבת כאן בשביל לעשות סדר במחשבות שלי, כדי להכיר את עצמי יותר. כדי לגלות את עצמי. לעצמי. יש אנשים שאומרים לי שצריך לדעת כדי לכתוב. מי כמוני יודעת שצריך לכתוב כדי לדעת?! זאת לא סתם סמנטיקה. הכתיבה מחזירה אותי לשפיות ובאמת, אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות שלי לעיתים קרובות. ומי לא בעצם?
אני חושבת לעצמי על המושג נישואים פתוחים. וחושבת על כך שלפני ארבע שנים הייתי במן מערכת יחסים כזו. בערך כזו. הכרתי אותו וישבנו לקפה. אחרי הקפה הרגשתי שפגשתי את אלוהים. הזמנתי אותו לארוחת ערב אצלי באותו השבוע. עשיתי ארוחה מדהימה עם איזה 18 מנות. אוכל סיני. אני אלופה בזה. ישבנו, דיברנו, ממש דיברנו, התפלספנו, ממש התפלספנו, אכלנו, ליקקנו את האצבעות, לקיקנו אחת את השני, לקינוח לא הגענו בכלל... כל השבוע הראשון לא הצלחנו להתרחק לרגע. ואז...הסתבר לי, שהוא לא בעיניין. נחנקתי. לא יכולתי לנשום. יכולתי בשקט לומר - בן זונה! מה עשית פה כל השבוע? באיזה עיניין אתה לא? באיזה עיניין אתה כן? מה?? מה הולך פה??? אבל לא. אני פשוט נשמתי עמוק. בלעתי את הרוק, ואת האגו שלי לשנייה. הוא ממשיך לראות אחרות...הוא אומר שמחפש משהו אחר...לא מצא אצלי. שוב..בן זונה! לא! שוב...תבלעי רגע את הרוק! תסתמי שנייה! תקשיבי לו רגע, אולי תמצאי איזה רמז בין המילים. העברנו יחד שנתיים. הסקס הכי טוב שלי. הסקס הכי טוב שלו. כך הוא תמיד אמר. זה החמיא לי נורא. באמת. החבר הכי טוב שלי. החברה הכי טובה שלו. כך הוא תמיד אמר. זה החמיא לי נורא. באמת. אבל באותו זמן הוא גם המשיך לחפש סקס טוב יותר, חברה טובה יותר, זוגיות. יו נאווו.... גם אני המשכתי לחפש. לא כי חשבתי שיש יותר טוב, כי זה הדבר היחיד שהציל אותי מהכאב הזה.... מצאתי. טובים יותר, טובים פחות, לא דומים בכלל, אין מה להשוות. בינתיים אני שומעת על הדייטים שלו, עוזרת לו לנסח את עצמו היטב, קולע ומושך באתר ההכרויות ומתחרפנת כליל בכל פעם שהוא מספר לי שיצא עם מישהו והיא לא הייתה בעיניין. איך????? מטומטמת!!!!!! כל כך קינאתי, וכל כך פירגנתי. אם היה ניתן לומר משפט כזה - אז הייתי אומרת שקינאתי לו במאת האחוזים ופירגנתי לו במאת האחוזים. ישנו יחד כמעט כל לילה...אפילו גרנו יחד לכמה ימים. לא!!! לא בניסיון להתמסד!!! היו לי כמה ימים ריקים בין דירה לדירה!!!
במהלך השנתיים ההן, למדתי שאפשר לאהוב מישהו ולאפשר לו לפגוש אחרות במיוחד אם הוא ממשיך לחפש את האחת שלו תוך כדי. למדתי שבלילות המעטים שלא ניפגשנו...הקינאה שקרעה לי הבטן לחתיכות, חיזקה את האהבה שלי כלפיו פי כמה. זה נשמע מעוות, אני יודעת. מידי פעם במהלך השנתיים ההן, היו לו אהבות"גדולות" של שבוע וחצי, שבועיים כשזה קרה, בניגוד לכל מה שהאמנתי, הרגשתי טוב, האהוב שלי מצא אהבה אמיתית, הוא מאושר! שמחתי בשבילו, באמת ששמחתי!
בשיחות שלי איתו....התפלתי, הוא לחץ אותי להוציא הכל...את כל מה שיש בי. הרגשתי שכל שיחה איתו שוות ערך לדייט עם האישה הנחשקת בעולם - אני. :-) הרגשתי שכל שיחה איתו חושפת את עצמי בפניי, בעומקים שלא הכרתי מעולם. הוא היה איש שיחה מעולה! באמת! אחרי זה היינו מזדיינים. הוא היה זיון מעולה! באמת! פעמיים צירפנו אלינו בחורה. הרגשתי שאני נטרפת. נורא הדליק אותי לחלוק אותו ברגעים שהוא שלי, עם מישהי אחרת. פעמיים הרגשתי שאני מתאהבת בהן.... ואז לאיזה תקופה חשבתי שאני צריכה לקחת את ההתאהבויות שלי קצת פחות ברצינות, כי הן חולפות אחרי יום או יומיים, ואני נשארת. חשבתי שאולי אני לא באמת יודעת מה זה להתאהב. והזדיינתי איתו בבילעדיות לזמן מה עד, בידיעה ששנינו דקה אחרי הסקס מפנטזים על האהבה האמיתית. אני הרגשתי שמצאתי אותה אבל הרגשתי שאני לבד בתחושה הזאת...אז החלטתי לחכות לה גם. לאהבה האמיתית שלי. לאחד שלי.
מה זה אחד? מי יכול לאהוב רק אחד כל החיים? מה זה שלי? מה לעזאזל הופך אותו לשלי? ואולי זאת הסיבה לגירושים הרבים...המחשבה שאם שמנו לו/לה טבעת על האצבע אז היא/הוא שלי. יש בזה משהו דוחה במילה הזאת בהקשר הזה. למרות שתוך כדי כתיבה אני יכולה למצוא למילה "שלי" רבדים אחרים, אופנים אחרים. משמעויות אחרות. כאלו שמתיישבות יותר בקלות על הדעת. גם במילה ה"אחד /אחת"
הסוף של הקשר שלנו הגיע בעיקבות ג'ויינט שעישנו יחד. ישבנו בחצר...מעשנים, מדברים, צוחקים, גם שתינו קצת לפניי...והשילוב של אלכוהול, ג'ויינט והוא ביחד, עשו לי כרגיל התקפת צחוק מטורפת, והעצימו בי את האהבה כלפיו פי אלף! בשנייה! הלכנו לחדר השינה תוך כדי שאנחנו טורפים אחד את השני. הרגשתי סחרחורת, הרגשתי שאני עוד רגע נופלת, למרות שהייתי עטופה בזרועותיו. הדבר הכי קרוב אלי שראיתי היה הארון, הוא היה ממש קרוב, אז ניסיתי לתפוס אותו ואז גיליתי כמה הוא רחוק וזה קרע אותי מצחוק, נו, אני בהתקפת צחוק...לא קשה להצחיק אותי בכלל! והוא נסחף אחרי...."ילדה קטנה וסקסית שלי" הוא לחש וזרק אותי על המיטה המשפט הזה ליווה אותי במהלך הזיון כולו. "אני לא ילדה קטנה." רציתי לומר לו...."אני אישה שאוהבת אותך" למרות שבהחלט הייתי ילדה. "אני לא סקסית שלך" רציתי לבכות אבל שתקתי. מתענגת על הזין שלו וחושבת כמה עוד מתענגות עליו? למי מהן הוא קורא "סקסית שלי?" וכמה מהן באמת שלו? נפרדתי ממנו באותו זיון בלי שהוא ידע בכלל...בלי שאני ידעתי. בלילה בניגוד לשאר הלילות יחד, לא הרגשתי שאני נשארת לישון, ברגע שהוא נרדם אני פשוט הסתלקתי.
אחרי יומיים הכרתי את בעלי. ככה שלא יצא לו אפילו להבין למה ויתרתי עליו פתאום, ואיך זה שאני כבר לא שם. הוא חשב שזה בגלל שהכרתי מישהו אחר. אחרי חמישה חודשים נישאנו. ואחרי שנה נולד לנו ילד. ואני? אני מצאתי את זאת שאני אחת לו, והוא אחד לי. הרגשתי שהגעתי לממלכה שלי. ואם הוא אחד לי, מה יש לי להתאמץ כל כך...הוא פה בין כה וכה. לא? באיזשהו שלב הבנתי שלא. ממש לא. אבל הריחוק כבר היה גדול כל כך שלא ידעתי מה לעשות. לא היה לי אומץ לקפוץ את התהום שביני לבינו. ומהמרחק הזה...לא שיתפתי אותו במחשבות שלי, ברצונות שלי, בתשוקות שלי, בכמיהות שלי..
ואז הכרתי מישהו אחר והתאהבתי. שוב התאהבתי. פעם ראשונה שאני מסתכלת לכיוון של מישהו אחר מאז הנישואים. היה לי קטע מוזר אחרי החתונה ובמיוחד בהריון, בשלב שעוד לא ראו את ההריון עלי, בכל פעם שהיו מתחילים איתי הייתי נעלבת ממש. מה פתאום??? אני נשואה!!! אני אסורה!!!! אני מותרת רק לו!!!!! איך אתה מעיז????? ופתאום אצלו זה דווקא החמיא לי. מאוד. ממש. ופתאום הבנתי דברים שלקח לי זמן להבין.
הקשר ההוא לפני הנישואים היה קיצוני מידי, והנישואים הם קיצוניים מידי. אז מה בעצם אני רוצה? לא אחד שהוא לא שלי אבל גם שלי וגם של כולן. לא אחד שהוא רק שלי רוצה אחד שהוא רק שלי. אבל מבלה גם עם אחרות. רוצה להיות רק שלו. אבל להנות מעוד עולמות. נמאס לי מהחיים באפור וירוק. בשחור ולבן. אני רוצהה את כל הצבעים, את כל הטעמים, את כל המרקמים. ואני בטוחה שגם הוא רוצה לפעמים, למרות שהוא לא בדיוק הודה בזה.
נישואים פתוחים....אם לפני שבועיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ או דרך להעלות את זה על הפרק, טעיתי בגדול....המילים לא שאלו אותי הן פשוט נפלטו החוצה. נורא רציתי לומר את זה. לשים את זה על השולחן.
נישואים פתוחים. עכשיו זה מונח על השולחן בפינת האוכל...כשאני רעבה אני מסתכלת על זה וחושבת האם זה יהיה כה ערב לחיכי כמו שנדמה לי. והוא...? אולי הוא עוד לא רעב כמוני. ואולי הוא פשוט מסתכל על זה רק כשאני לא רואה.
די! מספיק לי להיום! סתמי קצת!
|