היו לה עיניים שחורות כפחם,

היה לה שער עורבני ומבריק,

מבטיה טוו חלקתם בנפשך

כאילו היית נול שטיחים של בת כפר מרוחק,

כובשת עולמה בסערות של תשוקה,

מלבה את האש בדרכה הכנועה.

בכמיהת הקירבה, ברצון לשימור,

ניטעה התמכרות נתינה ללא גבול,

שם בפינה האוהבת, הרגישה, נפל הפור.

וכשהגיע זמן הנדודים המתחדש,

מפלח כאב הפרדה את הלב,

והקריעה מדממת את טיפותה ומתמזגת ברגבי אדמתך,

והזרע הבא שילבלב בין סלעיך,

ישא בקירבו את זכרה,

כמו כל שאר שדותיך הזרועים בדמעה.