נוסעים במכונית. שנת ייצור- אין לי מושג. כוח מנוע- אין לי מושג במושג. צבע- כסף. קילומטראז'- מספר כלשהו. אפשר לומר שמבחינת אורך חיי המכונית, הוא ובעליו יכלו לחגוג חתונת כסף.

 מימיני כמה מכוניות אליהן אני יכולה להציץ עם ההתקדמות הזעירה בפקק. פקק של אחרי ליל הסדר.

באחת המכוניות אישה עייפה, גבר חנוק, ילד צופה במסך טלוויזיה מוקטן. האשה חלמה על יותר, הגבר הגשים יותר מאביו, ועדיין. הילד לא נשאל אם ברצונו להיוולד מזרע ספקני וביצית חולמנית. כעת הוא מבטיח לעוף, לשיר ולאהוב אחרת. הוא מבטיח סדר אחר. אחד כזה שלא רק מבחוץ.

 במכונית אחרת גבר צעיר, נאה וריחני כאביב. נוסע מליל הסדר לערב אי סדר נוסף. בבוקר הוא קם כשהעולם לרגליו, ובין רגליו עולם. בערב, ובייחוד בשעות הלילה המאוחרות, כשהמחשבות עולות הוא מעלה את הווליום במערכת הסטריאו החדישה. הוא יודע שניתן לרכוש דברים חדשים. הוא יודע שגם את הישנים ניתן, מלבד אם אינם שלו.

 במכונית נוספת זוג קשישים. מהסוג שמחזיקים את הידיים כשהולכים ברחוב. הוא מתלווה אליה לכל הבדיקות, הנחוצות ולא, לקופת החולים. היא מנגבת לו את הפירורים מפיו, אם שכח להשתמש במפית או לא הגיע אליה הפעם. שניהם יודעים כי אף אם ימותו ביום אחד יחד, וילדיהם ונכדיהם יבואו להזיל דמעה על קברם, החיסרון בדמעותיו של ילדם האבוד הוא שיקבע עבורם כי זוהי קבורת בצורת. קבורת ברכה רק עם ההוא שנותר תלוי על הקיר המתקלף מבדידותו.

 במכונית האחרונה, אשה ותינוקת במושב בטיחות. התינוקת עשתה אותה אמא, ולא עשתה לעצמה אב, עדיין. הוריה גאים בה על שלא וויתרה על חווית האימהות, והם לא וויתרו על חוויתם לגלות את חיוכם הצעיר בחיים החדשים החגורים כעת. בטנה הרופס של האשה מזכיר לה את גופה המתענג שהשתקף במראה לפני כשנתיים. אז הבינה כי גופה ונשמתה לא יזכו אותה באושר. וגם ההוא לא. החליטה לבד, וללא חגורות בטיחות חשבה שבדרך אל האושר והסדר. צדקה בדבר אחד לפחות.

 כולנו בוהים אל האופק בדמות הרמזור המתחלף. יודעים כי אין ביכולתנו להבחין בשינויים הרוחשים בו, מקווים שנוכל להבחין באלה המתרחשים בנו. אוהבים לבהות. בוהים בחצי שכיבה וכבים עם כל שכבה שמתווספת. מגדילים אותה. מקשיחים אותה. מוסיפים עליה. יוצרים משמעות בסדר, מפרקים אותה ביום למחרת.

 משמאלי ארבע  מכוניות נוספות. סדר פואטי, חושבת בחיוך מעציב. המכוניות ריקות מאדם, פעורות ממחשבות, חסרות מזיכרונות, חלולות מרגישות, מלאות בואקום מתנדף. לא דחסתי לתוכו מילים ריקות מגדלותן, עדיין.

 שלושה נתיבים. מפלסת את דרכי בין לבין. בימים צובעת מדרכות בצבעי הקשת, בלילות מחבלת בפנסי התאורה. בחלקיקי רגעים מנסה לתפוס את מבטו של הנהג היחיד שנועד להוביל. הוא מחייך. אני ממשיכה בדרכי- מסדר לסדר, היה אומר.