כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    טרזנית על העצים

    17 תגובות   יום שבת, 11/4/09, 15:13

    טרזנית על העצים

    "ילדה קטנה מכה ילד גדול, היא מפילה אותו ולוקחת בחזרה את הבובה שלקח ממנה."

    זה הזיכרון הראשון שלי. הייתי בת שנתיים והוא בן ארבע.

    כשסצנה כזו פותחת סרט, עוד לפני הכותרות, היא מסמנת  את הבאות – כאן גדלה לוחמת.

     

    שאגותיו של טרזן  החרידו את שלוותם של עצי "גן אברהם" ברמת גן של ילדותי. גם אני אחזתי בחבלים העבים של שורשי האוויר וזינקתי מעץ לעץ, צ'יטה השימפנזה בעקבותי. חצאיתה הקצרצרה והמגוחכת של ג'יין לא שבתה את ליבי בכלל. עיניה המעפעפות וקריאותיה הענוגות המשוועות לעזרה לא נראו לי. הייתי ילדה שמנמונת וממושקפת, והבנתי בגיל צעיר מאד שלא על הדרך הזאת תהא תפארתי. אני רציתי לעוף בעצמי.

    הכי אהבתי את הסצנות בן נראה היה שאין כל מוצא, גורלו נחרץ והוא ימות.

    שניים מהמצבים האלו נחרטו בזכרוני.

    באחד מהם נקלע טרזן לכוך קטנטן וחשוך, מולו עמד מה שהיינו קורין אז – כושי ענק, שלא היה אלא לבן שנצבע, שלא כל כך כהלכה, בצבע שחור, גלגל בעיניו וחשף שיניו הלבנות בהעוויות מוגזמות של מה שנחשב "כושי". אותו הכושי החזיק בידו גרזן בו התכוון להרוג את טרזן. זה היה מפחיד נורא, וגם צ'יטה, שנשאר בחוץ, ידע את זה וצרח נוראות.

    מה יהיה? שום פיתרון לא נראה באופק. לא היו לטרזן כל כלים, והגם שג'וני וייסמילר היה בנוי לתלפיות, הכושי היה גדול ממנו בהרבה, ובנוסף, כמובן, הוא היה שחור. הכושי התקרב לטרזן שלא היה לו כל סיכוי, אני עצרתי נשימתי, ואז טרזן הרים ידו, שלף את אצבעו המורה, כיוון אותה אל פניו של הכושי הנדהם (כמוני) והחל לסובב אותה. הכושי, טיפש שכמותו, החל לעקוב בגלגלי עיניו הלבנים והגדולים אחר האצבע שנעה בעיגולים איטיים וגדולים שהלכו וקטנו והתקרבו לפניו, עד שלפתע, פּוֹנְג -  טרזן תקע את אצבעו במצחו של הכושי וההוא, מהופנט לחלוטין, צנח נפל לאחור כבול עץ.

    כמה הופתעתי, כמה צחקתי בעונג. ורשמתי לעצמי, במוחי הילדותי – אף פעם אל תתיאשי. זכרי. תמיד יש פיתרון.

    בסצנה אחרת טרזן נאבק במים בתנין ענק שאיים לטרוף אותו. התנין היה מצויד בכל מה שתנין בדרך כלל מצויד. לטרזן לא היו אלא אזור חלציו המפורסם וסכין קטנה. גם במקרה זה צ'יטה נשאר על שפת המים וצרח נואשות. טרזן ניסה לחנוק את התנין, אבל זה לא הלך. התנין פער את פיו העצום למלא גודלו, ואז להפתעתי טרזן, במלוא התנופה זינק לתוך הפה האדיר, זרועו שלוחה קדימה, המלתעות המשוננות עמדו להסגר על ראש  טרזננו, שהספיק לתקוע את הסכין, ניצבת, עמוק בתוך לועו של התנין, ולסגת במהירות לאחור. התנין סגר את פיו בחבטה מלאת שביעות רצון. בטוח שלכד את שראשו, או לפחות את זרועו של טרזן. אבל לא. מה רבה הייתה תדהמתו כשגילה שפיו נעול בסכין של טרזן. וכמה זה כאב לו. הוא התפתל במים שהפכו אדומים מדם, ולא של טרזן, ששוב ניצל.

    ושוב רשמתי לעצמי בזכרוני הילדותי – זכרי, יש מוצא. גם כשהכל נראה אבוד - יש מוצא.

    קורה שערוצים שנחקקים בילדותנו, יש להם שימוש רב בבגרותנו.

     

    יום אחד נפלה עלינו מלחמה. מלחמה עסקית משפחתית.

    בעלי בחר לעזוב את המערכה בדרכו שלו, שלמען האמת כלל לא הייתה דרכו, אלא שהלחץ ש"הרעים" הפעילו עליו ועלי היה נוראי, בלתי נסבל, ובדיעבד התברר לנו– גם לא חוקי.

    נשארתי אני.

    פחדתי, ועד איך פחדתי, רק מטומטם לא היה פוחד במצב כזה. אבל למזלי יותר משפחדתי – ניצתה בי חמתי להשחית. בערתי מזעם. ומי שהיה מקשיב היטב יכול היה לשמוע את רעם נהמתו של האריה ההוא של מטרו גולדווין מאייר שפתח את סרטי טרזן, שוצף בעורקי, מתגלגל ועולה מתוך בטני ושואג את שאגת הקרב שלו.

     

     ומי היה מאמין, שעודף ההשכלה המופרז שלי לא סרס את אותה ילדה לוחמת שעדיין זכרה כי יש מוצא.  

    © נעמי ר. עזר

         
    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/4/09 08:48:


      קודם כל הורדתי את הכובע בפניך (וירטואלית)

      ואחר כך נזעקתי: שיטות? דרכי פעולה? טקטיקות? אסטרטגיות?

      איפה כל אלה?

      איך נדע מה לעשות?

        15/4/09 16:22:

      צטט: נומיקן 2009-04-14 14:23:44

      צטט: הדקדוק הפנימי 2009-04-14 09:21:55

      בעצם כתבת פה קצת את משנתו של אדלר (אלפרד) שאני מאמינה גדולה שלה

      על כך שמתישהו בגיל 5-10 אנחנו מסתכלים על העולם (בדרך כלל העולם זה אמא ואבא :))

      וחושבים איך אם ננהג נרגיש הכי שייכים/מוערכים/אהובים/נחוצים וכך נסגל לנו דרך התנהלות

      בחיים. לדרך ההתנהלות הזו הוא קרא הגיון פרטי או תנאים לשייכות. 

      ההתנהלות הזו תלווה אותנו כל החיים ואם נהיה מודעים לה, נוכל קצת להרחיב את האפשרויות 

      שלה...

      ולא יודעת למה נזכרתי בגן הראשון בו הייתי, כשלמדנו לראשונה על "הדרת פני זקן" ואחר כך יצאנו

      לעבוד בגינה. נורית לקחה את המעדר, הלכה לאיזה ילד, תקעה לו אותו בראש ואמרה לו

      "אתה יותר מבוגר ממני. ועדרת פני זקן". זו לא היית את במקרה, נכון? :)

       

      בובה נזעקה בדאגה לבדוק את פרץ הצחוק שאחז בי. שתינו לא ידענו בכלל שאני אדלריאנית שכזו. ולא, לא עדרתי ראשו של אף ילד ואף זקן.  

       

      מילא בובה נזעקה, אבל מה אשמה החתולה שלי שישבה לי על הברכיים כשצחקתי.

       

        14/4/09 14:23:

      צטט: הדקדוק הפנימי 2009-04-14 09:21:55

      בעצם כתבת פה קצת את משנתו של אדלר (אלפרד) שאני מאמינה גדולה שלה

      על כך שמתישהו בגיל 5-10 אנחנו מסתכלים על העולם (בדרך כלל העולם זה אמא ואבא :))

      וחושבים איך אם ננהג נרגיש הכי שייכים/מוערכים/אהובים/נחוצים וכך נסגל לנו דרך התנהלות

      בחיים. לדרך ההתנהלות הזו הוא קרא הגיון פרטי או תנאים לשייכות. 

      ההתנהלות הזו תלווה אותנו כל החיים ואם נהיה מודעים לה, נוכל קצת להרחיב את האפשרויות 

      שלה...

      ולא יודעת למה נזכרתי בגן הראשון בו הייתי, כשלמדנו לראשונה על "הדרת פני זקן" ואחר כך יצאנו

      לעבוד בגינה. נורית לקחה את המעדר, הלכה לאיזה ילד, תקעה לו אותו בראש ואמרה לו

      "אתה יותר מבוגר ממני. ועדרת פני זקן". זו לא היית את במקרה, נכון? :)

       

      בובה נזעקה בדאגה לבדוק את פרץ הצחוק שאחז בי. שתינו לא ידענו בכלל שאני אדלריאנית שכזו. ולא, לא עדרתי ראשו של אף ילד ואף זקן.  

       

        14/4/09 09:21:

      בעצם כתבת פה קצת את משנתו של אדלר (אלפרד) שאני מאמינה גדולה שלה

      על כך שמתישהו בגיל 5-10 אנחנו מסתכלים על העולם (בדרך כלל העולם זה אמא ואבא :))

      וחושבים איך אם ננהג נרגיש הכי שייכים/מוערכים/אהובים/נחוצים וכך נסגל לנו דרך התנהלות

      בחיים. לדרך ההתנהלות הזו הוא קרא הגיון פרטי או תנאים לשייכות. 

      ההתנהלות הזו תלווה אותנו כל החיים ואם נהיה מודעים לה, נוכל קצת להרחיב את האפשרויות 

      שלה...

      ולא יודעת למה נזכרתי בגן הראשון בו הייתי, כשלמדנו לראשונה על "הדרת פני זקן" ואחר כך יצאנו

      לעבוד בגינה. נורית לקחה את המעדר, הלכה לאיזה ילד, תקעה לו אותו בראש ואמרה לו

      "אתה יותר מבוגר ממני. ועדרת פני זקן". זו לא היית את במקרה, נכון? :)

       

        13/4/09 13:28:

      צטט: ניומן 2009-04-13 13:15:43

      צריך אחת כמוך לידי,

      לכעוס חכם על עוולות המוסדות למשפחתי,

      ולהיאבק נבון

       ללא פשרות,

      ..

      חחח

      רק כך


       

       

      אתה ראית את הכעס הזה עוד לפני שחשפתי אותו. בבחינת "דומה המושך דומה". אבל אני באמת משתדלת לצמצם ולמקד את הכעס לתנופה קדימה, ונזהרת שלא יהפוך למהות שלי.

        13/4/09 13:15:

      צריך אחת כמוך לידי,

      לכעוס חכם על עוולות המוסדות למשפחתי,

      ולהיאבק נבון

       ללא פשרות,

      ..

      חחח

      רק כך


       

        13/4/09 09:53:
      יוהההווהההווווהההההו!
        13/4/09 07:44:


      נהניתי וצחקתי לי בקול.

      נהדר.

        13/4/09 07:25:

       

      מחשבות מאוד בוגרות לילדה קטנה.

      אני זוכרת אותנו תופסים בחבלים

      לקריאת ה- א-האהא-האהא-

      זה  כל מה שמוחנו הרופס אימץ לו מהסרט.

       

      אני מתחילה לפתח התמכרות לפוסטים שלך

       

        13/4/09 06:43:

      צטט: נעמה ארז 2009-04-13 00:49:24


      אשמח לקבל קצת מהשאגה ההיא

      נעמה*

       

       


      כן, זה יהיה פוסט מענין -  "הכעס ככוח מניע". הסתבר לי, באיחור ניכר, שלשאגה רצינית (ואמיתית) יש הכוח משלה, עלי,  ועל הסובבים אותי.

      מומלץ מאד להוסיף שאגות לרפרטואר ההתנהגות האישי.

      תעבדי על זה בובה. תעבדי על זה.

        13/4/09 00:49:


      אשמח לקבל קצת מהשאגה ההיא

      נעמה*

        12/4/09 18:03:

      צטט: bataba 2009-04-12 17:02:53

      היה שמח בגן אברהם. כל הקרמפמפולים היו יורדים מן העצים בלילה ומגרשים את החתולים. היה חתול אחד שניסה להתנגד והם חטפו אותו והעלו אותו לעץ ותוך שעה הוא הפך לקרמפמפול. שמעת על זה?

       

      ורדה

       

       

      רגוע 

       

       

       


      תגובתך זו זיכתה אותך באותו כבוד של מסדר הקרמפמפולים. האח הידד.
        12/4/09 17:02:

      היה שמח בגן אברהם. כל הקרמפמפולים היו יורדים מן העצים בלילה ומגרשים את החתולים. היה חתול אחד שניסה להתנגד והם חטפו אותו והעלו אותו לעץ ותוך שעה הוא הפך לקרמפמפול. שמעת על זה?

       

      ורדה

       

       

      רגוע 

       

        12/4/09 00:05:

      צטט: ד-ארט 2009-04-11 21:24:23

      את לוחמת אמיתית. אני, לעומת זאת, הייתי תמיד עם לב רכרוכי מספיק בשביל לרחם על התנין המסכן.

       

       

      כולו תנין ביג'י יומו
        11/4/09 21:24:
      את לוחמת אמיתית. אני, לעומת זאת, הייתי תמיד עם לב רכרוכי מספיק בשביל לרחם על התנין המסכן.
        11/4/09 19:16:


      וכל זה בגן אברהם ?

      גיבורה את !

        11/4/09 15:24:

      כוכב לטרזנית מול השלישות...

      להיות בגן אברהם תמיד היה חוויה עבורי, הגבעה, האמפי, הברכות

      וואוווווו