"הי, זוכרת אותי אחרי כל השנים? אשמח להיפגש, עמי". קראתי שוב ושוב את ההודעה ושפשפתי את עיניי, לא מאמינה. הדבר קם והיה! מלך הכיתה , אהובי החשאי מכיתה ו' עד ח' – יצר אתי קשר באתר "החבר'ה". מלך הכיתה! פנה אלי, למשקפופרית, תולעת הספרים, החרוצה של הכיתה, שהמשפט היחיד שאי פעם החליפו אתה בנים  היה –"אפשר להעתיק ממך שיעורים בספרות/תנ"ך/היסטוריה?".לא היו לי ציפיות כשפרסמתי את ההודעה באתר, בעמוד של מחזור ט', ביה"ס היסודי "ראובני" ברמת גן.

מפה לאוזן עברו השמועות במשך השנים, שעמי, אהוב כל הבנות בכיתה, התחתן בגיל 20 עם איזו אמריקאית בלונדינית, התגרש ממנה אחרי שנה, אחר כך התגורר בדרום אמריקה, בארה"ב, בלונדון, ולאחרונה בקניה, אפריקה. וכעת הוא יוצר אתי קשר, כאן, בישראל! ידיי רעדו כשהעתקתי את מספר הנייד שלו בכוונה להתקשר אליו. עוד רגע. עוד שעה. מחר. עוד יומיים. אחרי החג. אולי בכלל לא אתקשר, כי אין לי מושג אם יזכור אותי...

ביומיים הבאים לא אכלתי ולא ישנתי. תמונות מחיי כיתה ו צפו ועלו ללא הרף. עמי מבקש להעתיק שיעורים בתנ"ך...אני מבקשת מעמי שיתקן לי את הציור הצולע שלי, לפני שיעור ציור ....המורה מעבירה את עמי לטור שלידי, ואני מסתכלת עליו כל פעם כשנדמה לי שהוא לא מרגיש...דורית הארורה מפלרטטת עם עמי, והוא, בחולצה פרומת כפתורים אחרי שיעור התעמלות, מחייך אליה עם עיניו הכחולות, המהממות....אספת כיתה הערב ב-7, עמי מנגן בגיטרה את "TWIST AND SHOUT" של החיפושיות, ושר לא פחות טוב מהם...אני יושבת בצד ומעריצה אותו בלאט, כשכל הבנות סביבו כדבורים סביב הדבש....חידון הערב....כרגיל אני זוכה במקום ראשון כי אף אחד לא יודע חוץ ממני על התקופה הניאוליתית...זיק של הערכה בעיניו של עמי, קצר מדי, ותיכף דועך, כי אורה , ימח שמה, נופלת פתאום "במקרה" על ברכיו כי עיקמה את הרגל....

054 – אני מתחילה לחייג, ולבי הולם בעוצמת פטיש קורנס. אלוהים, אני נחנקת, אין לי אויר, אני כנראה בהתקף לב! אני מפסיקה לחייג כדי אולי להזמין אמבולנס? אחרי הכול, בגיל 50 צריך להקשיב לגוף...או ללב? עמי, עמי, עמי, אהובי החשאי...הוא כמובן לא ידע מעולם מה הרגשתי. לא השתגעתי לחשוף את הקרביים שלי בפניו. מספיק לגלוגים וצחוק ספגתי כשניסיתי לומר את האמת בחיי, אז למדתי להסתיר ולשתוק. החרוצה של הכיתה...כמה שנאתי את התואר הבזוי הזה!! מה לא הייתי נותנת להיות "היפה של הכיתה". על "מלכת הכיתה" לא העזתי לחלום אפילו לא בפנטזיה פרועה...

אני מנסה שוב לחייג לעמי. ידי הרועדת כעלה מגיעה לטעות, ועוד טעות. אולי זה מסר מלמעלה שלא צריך להתקשר אליו? שלא צריך לנסות לממש את פנטזיות הילדות? להשאיר אותן כמות שהן, בלי להוריד אותן לקרקע המציאות היבשה?

אבל זה חזק ממני. בצהריי ליל הסדר אני מחליטה שזה הרגע. פשוט אגיד לו "חג שמח", מה יש? בהמשך אספר לו שאני גרושה, פנויה כציפור דרור, אתאר לו את גופי החטוב, את מראי המסחרר, החדש, שלא דומה כלל למה שהוא זוכר. שערי החום-עכברי לשעבר שופע כעת גווני בלונד זוהרים,  וניתוח לייזר יעיל סילק את משקפיי והותיר את עיניי הירוקות גלויות לסחרר כל לובש מכנסיים ....כן, הוא לא יעמוד בתיאור הזה, בעיקר אם הרכילות האחרונה עליו נכונה, דהיינו שאחרי שלושה גירושין הוא כבר איבד תקווה למצוא את בת הזוג האולטימטיבית. אני אוכיח לו ש"עוד לא אבדה תקוותנו". חום נעים עלה בפלג גופי התחתון, כשדמיינתי כיצד אוכיח לו זאת...

  "הלו?", הקול היה גברי, עמוק, סקסי בטירוף. כן, זה עמי שלי...."עמי?""בכבודו ובעצמו!""מדברת אור. כלומר היום קוראים לי אור, אבל בכיתה ו' היה שמי עדיין יקותיאלה. יקותיאלה גיל-זהב.""יקותיאלה!". זה רק נדמה לי או שאני שומעת שמחה אמיתית בקולו? "כן, יקותיאלה. היום קוראים לי אור", אני חוזרת כמטומטמת. מטומטמת! מטומטמת!!! בלתי מסוגלת לחלוטין לחשוב על משהו חכם יותר. 

"אהלן! מה נשמע? מה קורה אתך? אני בדרך להביא את בן הזקונים שלי לאימא שלו לליל הסדר.", כך הוא בעליזות כנה.זה הרגע לומר לו שאני גרושה, ואת הסדר מבלה אצל הוריי. לספר לו שהתגרשתי כי בעלי לא תפקד כל כך מינית? לא, זה ייתן לו רושם מוטעה. אגיד לו "חוסר התאמה", זה משפט נבוב שאף פעם לא אומר שום דבר....

"טטטטוב", אני מגמגמת. כל כך הרבה רציתי להגיד לו! לשווא מוחי תר בפראות אחר משפט שנון, חד, מבריק, אחד המשפטים שמפילים לרגליי כל גבר ממוצע...כלום לא עולה לי בראש חוץ מ –"חג שמח", רפה. השפופרת נטרקת, ואני מביטה בה שעות אחר כך. לו רק הייתי אומרת לו ש...אם רק היה לי שכל להגיד לו ש...למה, לעזאזל לא רמזתי לו ש...! שאלות, שאלות, ומענה אין...

את החג העברתי במדידת בגדים מול הראי. זה לא...זה משמין...החצאית הזאת קצרה מדי...זאת ארוכה מדי....העקבים גבוהים מדי...נמוכים מדי...התכשיטים נוצצים מדי...פשוטים מדי...אני נראית זולה מדי...מרוחקת מדי...אלגנטית מדי...ספורטיבית מדי... מתוחכמת מדי...פשוטה מדי... די!!!! אלך כמו שאני ולעזאזל הכול! אני פורצת בהחלטיות לקפה ג'ו, ושם, בפינה הכי שקטה ומרוחקת, ליד העציץ, בדיוק במקום שקבענו, אי אפשר שלא לזהות אותו, את עמי המלך, גבוה משכמו ומעלה. חתיך בטירוף, בדיוק כמו שדמיינתי אותו. שערו כסוף אך עבות כמו שאני זוכרת, עם קווצה סוררת מעל עיניו התכולות. אני מתקרבת, והוא מחייך, וגומות החן שלו נותרו כפי שהיו – ממיסות! הלב שלי כבר מזמן לא אצלי. הוא עף בקשת מבית החזה שלי, כי לא עמד בהלמות הדפיקות שלו.

עמי קם, והפרפרים בבטני רוחשים בפראות. "את בדיוק כמו שדמיינתי!", הוא אומר בקולו העמוק, הסקסי, ונוטל את ידי. אני מתיישבת, כי רגליי כושלות. עוד רגע ואתעלף! המלצרית, פרגית צייצנית בת 17 או משהו כזה, מכרכרת מסביבו בשאלות הטיפשיות "תרצו להזמין?", "תרצו תפריט?", "תרצו המלצה?". עמי מגרש אותה בנפנוף יד חינני, רוכן לעברי ומתבונן בי בעיני התכלת המהפנטות שלו.

 "אין לך מושג כמה חשבתי עליך בימים האחרונים!", הוא לוחש לי, ומוסיף – "דנה היקרה!". "דנה? לא התבלבלת קצת?", אני שואלת ומחפשת תוספת קנטרנית שנונה על מה שהגיל עושה לזיכרון, או משהו כזה, אלא שהבעת פניו של עמי נותרת תמהה. "מה זאת אומרת? את לא דנה המופיעה תחת הכינוי 'קוטלת הגברים' באתר ג'יידייט?", הוא אומר בהבעה מוזרה.  

"השתגעת לגמרי, עמי! "אני קוראת בקול, וכולם בקפה ג'ו מסתכלים עלינו. במיוחד גבר אחד קירח לגמרי, עם כרס משתפלת מעל לחגורה , מכנסי בד אפורים שנראים מתקופת מלחמת קרים,  שמתקרב לעברי, ומגיע לי בערך עד כתפיי החשופות. "יקותיאלה?", אומר הקירח . "מצטער שלא ישבתי בפינה שקבענו, פשוט מישהו כבר ישב שם..."