היי...

ככה זה התחיל,

הוא ענה, הייי.......   היייייי כזה ארוך.....

היי כזה עם הבעה.....

 הבעה של חיוך....

חיוך שהמתיקות נוטפת ממנו....

אז כתבנו יום....

ודיברנו יום.....

וניפגשנו יום.....

ונישכבנו....

והיה לילה.

לילה שכל כך שקט.

הקולות היחידים שנשמעו אלו אותם הקולות של היתושים שנדבקים לפנסי הרחוב שמעבר לחלון חדר השינה שלי.

התחושות היחידות שהיו מחוץ לאותו מגע משגעעעעעע הן של שאריות הרוחות שהצליחו להתחמק מבין הבניינים הגבוהים שמכסים את פני כל העיר, וחדרו אל חדרי מבעד לאותו הוילון החצי שקוף חצי לבן  - הפוזטיב של הלילה!

וכל זה גרם לי לישון.....

ואז...

התעוררתי באותו הכפר.

עם אותה הגינה.

עם אותם קולות הקרפדות בחצר.

עם אותו ריח האורווה.

עם אותן קרני השמש המרצדות לי מבעד לאותם תריסי העץ.

קמתי עם אותו הלבד.

יחד עם אותו החלום - הפוזטיב של המציאות!