בכל בוקר, כשיצאתי לעבודה, בדקתי את ההתקדמות שלהם.

   אני עבדתי בחברת הובלות גדולה. היו ברשותה משאיות ענק, רכבי שטח עם ארגזי קירור, קרונות משא על פסי רכבות, רכבים משוריינים, הכל. אני הייתי על הטוסטוס, אחראי על ההובלה של הדברים הקטנים והיקרים - תכשיטים, משקפי שמש, סכיני קומנדו, תרופות נדירות, ועוד כל מיני. בעיקר לחנויות; בעיקר בקניונים.

   בחורף היא סוף סוף החלה לדגור. בניתי לה מן גגון שיעזור להגן עליה מהגשם ודחפתי שם כמה סמרטוטים מסביב.

   יום אחד אני מתעורר לקול ציוצים שהגיע מלמעלה. איחלתי מזל טוב לזוג המאושר ויצאתי לעוד יום של הובלות. כשאני מסתובב בקניון אני תמיד המום: המוכרים עומדים שם בתוך החנויות, מחכים לטרף קל שיבוא, גובים וגונבים כאילו אין עוני בחוץ. והטרף הקל אכן מגיע - נכנס בשערי הקניון וקונה וקונה, מבזבז וזורק, נותן בלי לחשוב, כאילו יש לו כסף. ובינתיים בבית שלי, בדיוק בפינה, איפה שהמרזב פוגש את הפרגולה, היונים מאכילים את הגוזלים החדשים, מתעופפים מהבוקר עד הליל, לפעמים מרחיקים עד ליער מאחורי המושב, מחפשים גרגירים ופירורים לתת ליקרים להם מכל.

   כשפתחו את הקניון החדש במלחה היו פקקים נוראיים. כולם רצו אוכל מהיר, בגדים יקרים וממותגים, פוסטרים וקרמים, שבבים למחשבים, טלפונים סלולאריים, רהיטים ושטויות. היו לי כמה משלוחים דחופים לכמה מהחנויות שם, זה היה סיוט; אני לעולם לא אשכח את הנהירה הזאת, כעדר באפלו המסתערים במנוסה לאורך המישורים הגדולים. זה היה באותו יום שהחקלאי ההוא בדרום התאבד כי לא נשאר לו יותר ממה לחיות. זה היה בכל החדשות, ופתאום כולם מדברים על אחוז המובטלים וקו העוני. לא יודע, לפי התנועה על הכביש אין הרבה אמת במה ששומעים בחדשות.

   הימים עברו וזוג היונים נראה לי תשוש ורזה במיוחד; הגוזלים צייצו ללא הפסקה, דורשים שישביעו את תאבונם.

   ביום שישי מצאתי את הזכר מוטל על המדרכה מת. הוא היה כולו רק עור ונוצות. למעלה בשמיים ראיתי את בת-הזוג שלו, ממשיכה להיות מסורה. 'אני מקווה שהילדים שלו יזכרו את ההקרבה שעשה בשבילם,' חשבתי לעצמי בזמן שקברתי אותו מתחת לאחד מעצי האורן ביער, לא רחוק מהבית שלו.