הייתי שרוע על הכביש ולא יכולתי לזוז. הסתכלתי על הרגליים שלי, שהיו איפה-שהוא מתחת לערימת המתכת, שרק לפני דקה הייתה המכונית שלי. אין ספק שזאת התאונה הכי קשה שעברתי; ניחוש פרוע שמעתה והלאה אהיה מרותק לכיסא גלגלים.

     צפירה נשמעה ממרחק. המחסום של הרכבת החל לרדת על הכביש. אני שכבתי חסר-אונים בין שני המחסומים, מביט בפנס הקטר הולך וגדל - מלאך המוות דוהר אלי במהירות, משאיר לי שניות בודדות להיפרד מהכל.

     והרכבת המשיכה לצפור, לצפור ולהתקרב. הסתכלתי עמוק לתוך האור הלבן של הפנס, מהופנט; פשוט לא יכולתי להוריד ממנו את המבט. אני חושב שלא רציתי. הייתה תעלה ששאבה אותי לתוך, לפנים, מנהרה עשויה אור ומורכבת מזיכרונות.

    "אל תפחד, איל," אמר לי סבא משום-מקום, "אלו הם רק זיכרונות."

    "אני לא מפחד, סבא," אמרתי לו, "רק הייתי רוצה לדעת מה עומד לקרות."

    "הייתי מסביר לך את הכל, איל, הייתי שמח לעשות כן..." הוא אמר. הרגשתי את ידו מונחת לי על הכתף. "אבל לצערי אין לנו זמן בשביל זה. אל תחשוב פעמיים, זה בסדר."