9 קילומטרים בשעה וארבעים ושבע שניות. בעצם רצנו קצת יותר מתשעה קילומטרים, ומנטאלית כבר ברור לנו שאנחנו לגמרי מסוגלים לעמוד בעשרת הקילומטרים של ה-24 באפריל. ההתרגשות של המירוץ המתקרב במהירות מהולה בדחף עז לא לאבד מומנטום ולמצוא את הקבוצה הבאה לרוץ איתה.  

אתמול, במהלך עוד נגיסת סדר פסח (זה מגיע בפרצים- בהתחלה מוציאים את כל תכולת הארון, אחר כך מקפלים את הבגדים ומחזירים למקום, אחרי כמה שעות מצניחים את כל הספרים מהמדפים, מנקים ומחזירים למקום) נתקלתי בהספד קורע הלב של גרוסמן לבנו אורי. והוא כתב לו שם- היית לי מישהו לרוץ איתו.  

ההצלחה הכמעט בלתי סבירה הזו- 10 קילומטרים בתקופה קצרה להחריד- גורמת להרהורים. אני רצה בלי קושי. כן- צריך לקום מוקדם, צריך לצאת אל הקור (בקרוב אל החום), להרגיש את שרירי הרגליים בעליות, אבל זה תמיד כיף ותמיד נגמר בתחושה של עוד. איזה עוד דברים גדולים, שנראים כמעט לחלוטין בלתי אפשריים אפשר להשיג אם רק נכוון אליהם, ונמצא את הקבוצה והמאמן המתאימים?  

גרוסמן כתב על אורי "וכשהצלחת, חשבתי, הנה אדם שיודע את יכולותיו באופן כל כך פשוט ומפוכח. שאין בו יומרה ואין בו יוהרה. שאינו מושפע ממה שאחרים אומרים עליו. שמקור כוחו בתוכו".  

לדעת שאפשר, לא להסכים להתקפלות הפנימית הזו, לקפוץ על האתגרים הכי גדולים שלחיים האלו יש להציע, למצוא את מקור הכוח בתוכנו, ולהצליח.