* חזרתי מחופשה בצפון. מעל הכנרת. ובאחד הימים הקפצתי את נמרוד הבן שלי לטבריה. נזכרתי במשהו שכתבתי עליה לפני כמה שנים למדריך מפה. אקטואלי מתמיד.

באחד מאותם מקרים המביאים אותך אל העיר הדהויה טבריה, שהאפור ניבט בה מקירות האבן, אי אפשר שלא לחוש  את היחס הישראלי המיוחד, הספוג בוז וזלזול בתפארת עברו של  המקום.  כמו הסבא והסבתא, יהודים נודדים של עבר לא רחוק, כך הנכד והנין, עבריים עכשוויים, מתקשים להכות שורש באדמות הפוריות שליד האגם.  

עיר פרוזדור צרה, שרחובותיה כעורים ושלטיה מובילים בבטחה לחיי העולם הבא. בין נטיעות אקראיות של מלונות לערימות מוזנחות של בתי אוכל. בין רובעי המחייה של הנוכחים למשכנם האפל של המתים הנפקדים, מרחפת רוחה של העיר העתיקה. טבריה, טבריה, הורתו של הניקוד העברי. מיניקתו של התלמוד הירושלמי שגדל והתייתם בין חומותיה. שמעיינות חמים  נושאים למרחקים את ריח חמוקיה.  

בהבל פה השמידה צבא צלבני בדרכו לשחרר נסיכה שבויה ועל שדייה הגאים שתי פיטמות של אבן: ארמון לאחותו הנפקנית של מלך יהודי וכנסיה לצלוב הקדוש הראשון. רבי עקיבא ורעייתו רחל, רבי מאיר בעל הנס ואף רבנו משה בן מיימון ביקשו להיקבר בה, ממתינים לשווא לקבל את פני המשיח.

את תפארת עברה ניסתה להשיב לה יהודיה אחת ושמה דונה גרציה, הדודה האיטלקיה והעשירה של דון יוסף הנשיא. אף היא נכנעה לבסוף למלאכי השמד של הסהר שעלו  רכובים מן הים לאונסה. בנחשולים של דם ובוץ טימאו את ירכיה, לזמן ארוך כנצח. 

ובמזרחו של ההר, תלויים כפנינים על צוואר, ניצבת חבורת מתפללים.  צופים בזריחת החמה, מברכים את יוצרה,  עולזים  על שובה למקומה בזמן מעשה בראשית.

אח, טבריה טבריה, הלוואי והיית זוכה לחזור רק מעט לאחור.    

Copyrights of the images reserved to S. Rotem

אקטואליה עאלק