בכולנו כבני אדם יש מידה של תוקפנות.

תוקפנות זו היא הכרחית עבורנו והיא בעצם אותו כוח המניע אותנו לפעולה. אנו חייבים מידת תוקפנות כדי לשרוד.

השאלה היא היכן עובר הגבול. במהלך החיים כל אחד בודק את גבולות התוקפנות אליהן כדאי לו להגיע. לעתים הדבר נעשה בילדות, לעתים נמשך כל החיים. אנו לומדים שכדאי לנו לנהוג בתוקפנות במצבים מסוימים, או מול אנשים מסוימים, ושכדאי לנו לנהוג ברכות במצבים אחרים ומול אנשים אחרים. האדם בנוי כך שתמיד ירצה עוד ועוד. הדבר נכון לכל אדם, אך לא תמיד בא לידי ביטוי, כמו למשל בתנאי חיים של דיכוי קשה, כאשר ממילא אין לאדם כל סיכוי לשרוד, אם יבטא כל סוג של תוקפנות. תוקפנות של אדם אחד תגרור תוקפנות של אדם אחר, והדבר מתפתח בדינמיקה של פעולת שרשרת. תרשים זרימה אפשרי לדוגמה: אדם נתקל באלימות כלפיו על הכביש, זה מתפרץ כלפי חבר בעבודה, החבר יוציא זאת על בני משפחתו, ילדיו יוציאו זאת כלפי חבריהם בביה"ס, אלה על המורים וכן הלאה... אדם הסופג תוקפנות רבה מאוד מסביבתו יכול לנהוג בתוקפנות מרובה ולהידרדר לפשע. אין בכך כדי להצדיק פשעים, אבל יש לזכור שאף אחד לא נולד פושע – הוא מגיע לכך במהלך חייו. ואם הסיבה היא חינוך לא טוב מצד הוריו, הרי שגם חינוך כזה הוא סוג של תוקפנות, וכן הלאה מעגלים אינסופיים של תוקפנות שיוצאת מגדרה הבריא והופכת לחולנית כלפי החברה ומביאה למצב של אלימות על הכבישים, בבתי ספר, בתוך המשפחה, בקרב בני נוער, בבתי חולים, במגרשי כדורגל, בבתי נבחרים, מלחמות ופיגועים, ובעצם בכל מקום ואתר.

התמודדות החברה עם המצב היא בדרך של חוקים וענישה. הדבר חשוב מבחינת שמירה על ביטחון הציבור ואמונו בסדר הציבורי, אבל גם הענישה היא פעילות על דרך השלילה, אם תרצו סוג של אלימות, ותוצאותיה יגבירו מן הסתם את אותו מעגל אימה המתואר למעלה. ייאמר מיד: אסור להפסיק את השיטה הקיימת של חוקים ועונשים. פרט לחוקים וענישה החברה מטפלת בחוליים אלו בדרכים של הטפה וביקורת והטחת האשמות. אבל במקביל רצוי למצוא דרכים נוספות, חיוביות, להתמודד עם המצב.

מעבר לכך, הטיפול של החברה בכל נושא ונושא הוא בנפרד: תאונות דרכים, אלימות בתוך המשפחה, אלימות במגרשי כדורגל, אלימות בין עמים (מלחמות) – כל כותרת כזו זוכה לגופים אחרים שמתמודדים עמה, ללא קשר בין אחד לשני. אבל כל התופעות האלו הן מופעים שונים של אותה בעיה, ובבעיה בסיסית זו אף אחד לא מטפל. בעיה זו היא התוקפנות הבסיסית של כולנו, היוצאת מכלל שליטה. וכל הגופים המתמודדים עם הבעיות השונות מן הסתם לעולם לא מצליחים: מספר התאונות רק גדל, וכמותן הפשיעה על סוגיה, האלימות ברחובות ובכל מקום. חוסר ההצלחה נובע משתי הסיבות שלעיל: האופי המטיפני שלהן והטיפול הנקודתי. שני אלו לעתים קרובות הם דרושים, אבל ללא טיפול רחב יותר וחיובי יותר, ללא הצבת אלטרנטיבה הם לא יעבדו ובאמת מסתבר שאינם עובדים.

וזהו הרעיון המרכזי של תפישת הנחמדות: ניסיון חיובי להדגיש את נקודות האור, שעדיין קיימות בחברה, והן קיימות; ניסיון אישי של כל מי שרוצה – ליצור לעצמו, באיטיות ובהדרגה, סביבה נעימה יותר, ומודעות לרעיון; ניסיון לקחת אחריות ולנהוג בצורה נעימה כלפי הסביבה במידת האפשר, תוך הבנה שכולנו יצורים תוקפניים, שהתוקפנות איננה דבר רע ביסודו, אלא שהיא נוטה לצאת משליטה; ליזום פעולות חיוביות, להפתיע את סביבתנו בכך; לבחון כל סיטואציה האם כדאי לנהוג בה בנחמדות, כשהנחת היסוד היא שישנם מצבים רבים בהם התנהגות נחמדה יכולה לשנות לטובה את מצבנו הנפשי ואת מצב הקרובים לנו, במעגלים הולכים ומתרחבים; לדון בנושא ולבחון אותו; להקשיב לאחרים וללמוד; לזכור שלא תמיד נוכל להתנהג באופן נחמד, כי זה טבע האדם, ולכן לוותר לעצמנו. הגרעין והליבה הם לקיחת האחריות על חשבון הטפת מוסר כלפי הזולת.

אין זה אומר שלא להילחם על עקרונותינו. אדרבה, כאשר נתמקד בעקרונותינו ונשאף אליהם בדרכים של שיח אמיתי והוגן, שרואה גם את הצד השני, יש סבירות גבוהה יותר שנתקרב להגשמת עקרונות אלו.

לאתר העמותה לקידום הנחמדות בעולם