רציתי לכתוב פוסט מצחיק על ההתכתבויות שלנו, שאני חושבת שהן טובות יותר מכל פוסט. הרי כשאני מייללת באוזנייך על הפדיחה הנוראית שיצאה לי על הראש - פסים אדומים בפוני - ברור לי שבטנך תכאב מרוב צחוק. אני יודעת שאם אספר לך שבני היקר ניצב דומם מול הצבע הנוראי על ראשי ואמר... "אמא, לפחות מזל שזה רק על הפוני"... את תנגבי את דמעותייך ותמשיכי לצחוק. וזה בסדר, זה ממילא רודף אותי מילדות, החינה שהיינו עושות, ולך היו כל מיני רעיונות יצירתיים שלהוסיף בירה או ביצה זה נהדר לשיער. איכשהו אני לא זוכרת שהג'יפה הזו היתה גם על שערך!

אבל מה שיצא מהשיחה הפעם הגיע למקומות אחרים שהותירו אותי מייבבת, ולא מצחוק אלא מהתרגשות. אני מכירה אותך כל כך הרבה שנים, את חלק מחיי שלא אוותר עליו לעולם, ועדיין מדי פעם אני מגלה עלייך או בך משהו חדש, משהו שונה שאני מעריכה ומתפעלת ממנו, וגם תוהה מתי הוא קרה, שהרי אנחנו מדברות תמיד אבל גם מחמיצות. ואז את אומרת לי בגיחוך שאנחנו דומות ואני שמחה ויודעת שזה נכון ושזכיתי. אז נכון, אני אומרת יותר בקלות שאני אוהבת (עבדתי על זה שנים הרבה) - אבל זה לא משנה. ונכון, אנחנו מתראות מעט וכשאני מבריזה לך את יורדת לחיי בעוד אני תמיד מוותרת לך... אבל יקירתי, איזה מזל שאת פה.