בליבה של תל-אביב שוכן לו יער קטן וקסום. אין הכוונה  ליער ראש הציפור אלא ליער שהנו חלק מן הגן הבוטאני, המהווה, ביחד עם הגן הזאולוגי את מתחם גני הטבע של ת"א. המתחם הזה מצוי בדרום העיר, בליבו של אזור תעשייה ומוסכים מפויח ורחובות עמוסי רכבים ואטובוסים. שם,ממש בלב ההמולה, במקום הכי בלתי צפוי, על גבי תל נישא,מסתתר לו יער, אומנם קטן יחסית, ובכל זאת מספיק גדול בכדי להיבלע בתוכו, לשכוח לרגע מהרחובות הסואנים שסביב, מהעיר הגדולה, וממש להיאבד בתוך חורש ארצישראלי טבעי המכיל עצי אלון,אלה,חרוב,דפנה,דולב,קטלב,אדר,שקדיה ועוד עשרות רבות של מיני צומח מכל רחבי הארץ- מהמדבר,החוף,מקווי המים וההרים. לעתים מטיילים להם בנחת טווסים בין שבילי הגן,ארנבונים מקפצים בין שיחיו ומלמעלה משקיף לו הצריח של הכנסייה הרוסית שהוקמה כאן עוד בסוף המאה ה-19, בעקבות האמונה כי במקום קבורה טביטא הקדושה. הגן הזה הוקם בשנות החמישים ע"י יעקב גליל שהיה מגדולי הבוטאניים בארץ, על חורבות הכפר תל כביר. במקום נמצאו גם שרידים של בית עלמין יהודי קדום.

בצמוד למתחם הגן הבוטאני מצוי לו הגן הזאולוגי, שאומנם אינו מרשים כמו זה הראשון ובכל זאת מכיל מגוון נרחב של חי ארצישראלי, כאשר חלק מבעלי החיים, בעיקר בעלי הכנף (שרובם הובאו לגן מהטבע לאחר שכנפיהם נפגעו), מסתובבים להם בחופשיות בשטחו. יאמי השקנאי (המצפה מכולם לפנות לו וללהקתו את הדרך), ויני הצבייה (שנוהגת לנסות ולפלח מטעמים מתיקם של הילדים) ונלה הצבועה (שנותנת לאנשים מסוימים לגרד בהנאה את צווארה), הם כמה מבע"ח שהפכו לשם דבר בגן ושמם אף יצא למרחוק.

במקום הזה שימשתי שנתיים כמדריך. למעשה הייתי ממשיך להדריך שם עד היום אם לא היו מחליטים,בקיץ הקודם, להפסיק להעסיק את כל המדריכים ובעצם- להקפיא את כל הסיורים וההדרכות עד הודעה חדשה... הסיבה לכך טמונה בעובדה שבשנים האחרונות נקלע המקום לקשיים תקציביים לא פשוטים. היא גם טמונה בעובדה שבעבר היה המקום שייך לחברה להגנת הטבע- אלו היו ימי הזוהר שלו כיוון שאז החלק הערכי-חינוכי היה הדומיננטי באתר: בי"ח לחיות בר ופרויקטים של השבת מינים בסכנת הכחדה לטבע (נשרים למשל) היו חלק בלתי נפרד ממנו. לפני שנים מספר עזבה הגנת הטבע ובמקומה הגיעה חברת ניהול פרטית שגם הצליחה לשמר בהצלחה את המקום ולהחזיק אותו כלכלית ע"י שיווקו למאות בתי"ס ברחבי הארץ, שהגיעו מדי שנה לסיורים לימודיים וחווייתיים. אך בסופו של דבר, לפני כמעט שנה, תם החוזה של החברה וגם היא עזבה. המקום עבר לרשות גני יהושע, ובעצם תחת החסות של עיריית ת"א. ואז גם החלה ההזנחה. כיום המקום סגור למבקרים וחלק מהמטפלים המסורים בגן הזאולוגי, אנשי טבע משכמם ומעלה, החליטו לנטוש את מקום עבודתם מזה שנים רבות כיוון שלא יכלו לחזות בדעיכתו.

לפני כחודש,במהלך חג פורים, ביקרתי שם. הגן הבוטאני היה נטוש לגמרי וסבל מהזנחה מתקדמת. הגנן המסור של הגן התפטר עוד לפני כשנה וחצי ובמקומו הגיע עובד קבלן שלא ממש מתעניין במהות של הגן ומתייחס אליו כפי שעובדי קבלן מתייחסים לגינות בחצרות הבתים- גוזם בדיוק היכן שלא צריך... פגשתי גם את אולגה המטפלת הזאולוגית, שעדיין נותרה לעבוד שם, שסיפרה לי כי בנוסף לכך הוחלט גם להפסיק להשקות את הגן לחלוטין, עקב משבר המים. ואכן,כל מי שמכיר היטב את הגן יוכל לראות במבט ראשוני את ההשפעות של כך- אלת המסטיק המיובשת, הבוסתן שהולך ודועך ושיחים שונים שהולכים ונעלמים. ובכל זאת- היער עדיין מרשים וכך גם הגן כולו. בייחוד בתקופה הזו, כשכולו נצבע בירוק וגם בפריחת כלניות,נוריות,בני חצב ועוד מיני פרחים וצבעים. זו כנראה שירת הברבור של הגן ההולך ונעלם הזה, כיוון שברגע שיתחיל הקיץ לא יהיה מה שיגן עליו מפני התייבשות כוללת, אלא אם כן העירייה תחליט אחרת...

המקום הזה הנו קסום לא רק משום שבשום מקום אחר לא תעברו בהליכה של דקות ספורות מאזור של מוסכים,אוטובוסים ורעש בלתי פוסק לחורש גלילי, אפוף בצמחייה מרעננת וקרירה, שקט ומנותק לחלוטין מהעיר שסביב. המקום הזה הנו קסום גם בגלל האווירה שבו האוחזת בזה המהלך בשביליו, אוחזת ואינה מרפה- סבך היער, הטווסים האציליים, משאבת המים העתיקה אשר נותרה שריד מן הכפר ששכן שם, אווירת הקברים העתיקים- הן היהודיים והן הנוצריים ועץ הזית ועץ התות הזקנים הקיימים מימים ימימה, שנים רבות לפני הקמת הגן ואשר ממרומי התל חזו מן הסתם, בדיוק כמו צריח הכנסייה המשקיף מלמעלה, בשיירות הגמלים שעשו דרכן אל יפו, שאז הייתה מוקפת באינספור בוסתנים ופרדסים, בהגרלת הצדפים שנערכה על שפת הים בדיוק לפני מאה שנים ובעיר הלבנה ההולכת ונבנית על החולות. במשך אותן שנתיים שימש לי המקום לא רק כמקום עבודה. הוא היה הרבה מעבר לכך. שאחרת לא הייתי חוזר ומבקרו שוב ושוב...

באותה פעם אחרונה בה ביקרתי בו לפני חודש שביליו היו ריקים ושוממים ובכל זאת הדהדו מהם קול צחוקם של מאות ואלפי ילדים שרצו בחדווה בין אותם שבילים, חיבקו באהבה את העצים והביטו בהתפעלות בארנבונים המקפצים בינות לסבך. כך גם זכרון פניהם המרותקות של אינספור ילדים, כאשר הייתי מספר להם על אגדות היער ועציו או קורא להם בהתלהבות להביט מעלה אל עץ הדולב הנישא ואל הקיסוסית המטפסת השולחת לו בביישנות ואהבה יד ענפים מחבקת, כאשר להקת דררות הייתה נחה במרומיו, או כאשר היינו עוקבים בשקט אחר אמא טווסה ואפרוחיה, כאילו ואנו עוקבים אחר סוסת חד קרן וסוסוניה הקטנים, בלב יער קסמים, ובראש צריח הטירה המשקיפה על הגן, כך הייתי מספר לכל הילדים שהיו שואלים אותי לגבי הכנסייה, מביטה עלינו מלמעלה הנסיכה הקסומה אשר מחכה בחדרה המלכותי מזה שנים רבות לאביר האמיץ שישוב ממסעותיו הרחוקים.

אנא מכם, מכל מי שקורא זאת, ספרו ליקיריכם וחבריכם על היער הקסום הזה. ספרו לכל מי שאתם פוגשים בו. אל תתנו לו לגווע. העיר תל-אביב חוגגת לה מאה, בשדרותיה ליצנים ורקדנים ובכיכרותיה מופעי ענק, ודווקא הפינה המופלאה ביותר בה הולכת וגוססת. אנא מכם, אפילו סעו לשם עם משפחותיכם והיו שם. אפילו לבדכם. המקום אומנם סגור רשמית לסיורים וקבוצות אך שעריו פתוחים, בגלל בית הספר לטבע שגם שוכן בו. הקופה סגורה ואומנם בגן הזאולוגי לא ניתן לבקר אך המעבר לגן הבוטאני וליער שלו תמיד פתוח. אולי רק כך יבינו הממונים כי אין זה עוד מקום, עוד גן, אלא כי קסם אמיתי טמון בין ענפיו, שהרי אחרת אנשים לא היו כה להוטים להגיע.

אנא מכם, החיו מחדש את שבילי היער בקול צחוקם של ילדים, על מנת שגם העצים והצמחים הנטושים והמיובשים,הזית הזקן, התות המבוקע, אלוני התבור העבותים,אלת המסטיק הצפופה, המרווה הריחנית,הקטלב האדמדם,הדולב הרם,הקיסוסית הביישנית וכל האחרים יוכלו לפחות לחייך בינם ובין עצמם חיוך אחרון של נחת.