אני חוזרת עכשיו ממסע נפלא בירדן.

4 ימים בגן-עדן. ולמה גן-עדן זה שם ולא פה? יש הרבה תשובות.

הראשונה - לעבור את הגבול לירדן זה סיוט, בעיקר כקבוצה. וכמו גן-עדן - עוברים את הסמבטיון ואז... נפתח בפנינו גן העדן.

מה יש שם שאין אצלנו?

קודם כל יש שם אומה בדואית שאמנם חיה במונרכיה, אבל מבחינתם זוהי מונרכיה שאוהבת אותם ובעיקר דאגה שלא תהיה שם מלחמה כבר 40 שנה לפחות.

ומה עוד? יש בירדן 32 קניונים אדירים ומקסימים שלפחות בחצי מהם זורמים מים כל השנה, יש שם צמחית מים מוטרפת על הקירות של הקניונים, משהו שוואדי קלט ונחל דוד קצת מזכירים אותו, אלא שבירדן גובה ההרים מעל ים המלח הוא בין 1500 ל2000 מ', כך שהקניונים הם מאוד עוצמתיים.

נוסף לכך, גם בירדן לוקחים  את המים מהנחל / וואדי אלא שעושים את זה בסוף הנחל, בשפכו, ולא בנביעתו. כך מקבלים נחל נפלא שתושבי הארץ הברוכה הזו יכולים להשתכשך בו, וגם מים להשקיית החקלאות הירדנית, ואיש אינו חסר.

כמו כן למזלם אין פרות שמזהמות חופשי את מקורות המים כמו אצלנו בארץ הקודש.

פשוט יש עדיפות ברורה למציאות אנושית בטבע על פני מציאות בני בקר, כמו שמקובל בארץ הקודש, בה כל בן-בקר- מזהם- סביבה, עדיף על בן אנוש שזרק קופסת סיגריות  או סתם שקית פלסטית.

אגב, זיהום מי עדן ונביעות שהיה לאחרונה נבע כנראה כתוצאה מזיהום בקר בנחלי הצפון.

וכך קורה שמעבר לנהר הירדן ישנה מונרכיה אוהבת אדם וסביבה, מונרכיה כמעט אקולוגית הוליסטית, למרות שהיא בטח נחשבת לאחת ממדינות העולם השלישי.

ובצד הזה של הגבול, בדמוקרטיה המדהימה ביותר במזרח-התיכון, יש טבע שכבוש ע"י חברת נדלן שנקראת "רשות שמורות הטבע"- רשות ששומרת את הטבע לעצמה כדי לגזור ממנו קופונים.

נחלים שאם מרשים להם במקרה לזרום (יש בערך 3 נחלים כאלה, נקיים מזיהום), כמובן שאסור לרחוץ בהם- כסת"ח בפני תביעות על טביעות.

ובמונרכיה המופלאה הזו, בצד השני של הירדן - בפתח רבים מהנחלים, ישנם חמאמים פתוחים לכל. (חמאם- בריכת מים חמים טבעיים, היישר מאמא אדמה). איש לא משתלט על נכסים אלו.

ואצלנו, בחמת גדר לדוגמא, כל פיסת מים מנוצלת לנדל"ן זה או אחר.

הייתי רוצה שהטבע בארץ ישמר ממקום של אהבה ולא מתוך חנק, איסורים וגירוש האדם והפרדתו מהטבע.

מה עוד הופך את הארץ הזו לגן-עדן לאוהבי-טבע? אנשים פשוטים, גאים, הרבה דוברי אנגלית, וגם ערבית. שפה שכדאי לדבר אותה במזרח התיכון.

אנשים שלא חיים תחת כיבוש, רמת חיים הרבה יותר נמוכה מכאן (מחוץ לעמאן), צניעות, פשטות והרבה כבוד לאורח.

לדוגמא, היות והיינו יותר מ5, הוצמד לנו שוטר. כך זכינו באירוח על חשבון הממלכה; מישהו שפותח לנו דלתות היכן שצריך, דואג שכל חמאם יהיה נקי כשנכנס אליו. הרבה הומור היה איתו ושוב, הרבה טוב-לב.

ועוד דוגמא, בטיול קודם בירדן הייתה בעיה האחת המכוניות. נכנסנו למוסך בעיירה טפילה. המנוע יצא ממקומו. כששאלנו מה החשבון, אמר לנו בעל המוסך שבשבילו זוהי מצווה, הוא לא מוכן לקחת כסף.

זו הייתה החוויה שלי ושל החבורה איתה הייתי.

איך ולאן, אפשר למצוא בספר המופלא של שוקה רווק "קניוני אדום ומואב".

הספר אזל מהשוק. אולי ניתן למצאו ביד שנייה.

בנוסף ישנו את וספרו של מנחם מרקוס האהוב - "המדריך למטייל בירדן".

סעו ותיהנו. בברכה דבורה ורדית בר-אילן,אקולוגית הוליסטית, אוהבת אדם, אדמה ואת זה שברא את כל זה.