| רינת ואלי היו צריכים להגיע לחתונה של בן-דודה שלה עד שבע וחצי, אחרת אימא שלה נורא, אבל נורא, תתעצבן והיא תדאג להזכיר לה את זה בכל אירוע משפחתי שיבוא אחריו. השעון במכונית הראה שבע ועשרה. הקילומטרז' הראה שחסרים להם עוד שלושים קילומטרים עד שיגיעו לחניון של אולם-השמחות באזור המרכז. המחוג של הספידומטר הצביע על מאה-ועשרים קמ"ש. מד-הטמפרטורה המשוכלל הבהב שכעת שלוש-עשרה מעלות בחוץ ויורד גשם חזק. אלי הראה סימנים של עייפות. רינת החזיקה על הברכיים את המתנה שקנתה לכלה, שלא תיפול וחס-וחלילה תישבר מהסיבובים החדים. בסוף הם הגיעו בזמן, חלקם עצבניים מהרגיל. במהלך הערב פניהם נפלו; הם נאלצו לבטל את התוכנית שלהם, להישאר במרכז וללון אצל אחותה, כי אלי נזכר שיש לו משהו דחוף לעשות על הבוקר. כשרינת שמעה את זה היא התעצבנה עוד יותר; באותה העת הוא כבר שתה מספיק בשביל שתבין שהיא זו שתצטרך לנהוג כל הדרך חזרה. עוד לא יצאו מהעיר ואלי נרדם עם הראש נדפק על הזגוגית. מזג-האוויר לא השתפר והיה ועכשיו גם ערפל כבד. רינת נסעה לאט. היא גם הייתה עייפה, אבל היא לא סיפרה זאת לאלי מכיוון שידעה שעבר עליו יום קשה ורצתה שישן טוב לקראת מחר. שוטטה בין תחנות הרדיו וחיפשה משהו מעניין שישאיר אותה ערנית. פתחה את החלון ונשמה את האוויר הקריר של מדבר-יהודה. בפיתולים של כביש ים-המלח היא הבחינה פתאום בשלושה שפני-סלע חוצים את הדרך. הצורה שבה הם הלכו, לאט אך עם זאת מהר, גרמה לה לחייך. היא סובבה את ראשה והסתכלה על אלי. "אלי ראית את זה?", היא שאלה אותו, חשבה שהוא כבר התעורר, ורק אחרי ששאלה שמה לב שהוא עדיין ישן. היא החזירה את מבטה אל הכביש, אך לא נותר לה זמן להגיב לפיתול החד שהופיע לפתע בעלטה. הרכב החל מסתובב סביב עצמו ומתקדם במהירות אל עבר הצוק. מהצרחות של רינת אלי התעורר, עדיין מטושטש מהאלכוהול, ולא הבין לאיזו תופת הוא קם. ואז, המכונית נעצרה. כל הרעשים הדהדו בואדיות והשתתקו. רינת פקחה עיניים, אישוניה היו מורחבים עד מאוד; לא מבינה עד כמה התהפכה המציאות. לצדה שכב אלי, מחוסר-הכרה ודם נוזל לו מהמצח. שמשת הרכב מולו הייתה מנופצת בעיגול של רסיסים. היא נשמה בכבדות; כל נשימה גררה אחריה כאב נורא. "אלי? אלי!" היא לחשה לו בהיסטריה, אך לשווא - הוא לא התעורר. היא ניסתה לשחרר את עצמה מהחגורה אך לא הצליחה לפתוח אותה. ברדיו שידרו משהו בערבית. רינת נשענה קדימה והושיטה יד לכבות את הרדיו כשצווחה מחרידה פילחה את המדבר - אלה היו הצירים של הרכב, נשרטים על מדף הסלע, כשהמכונית מתנדנדת בין שמיים וארץ. בהלה עמוקה של חוסר-שליטה נשבה בעורקיה והפעם היא הייתה אובדת עצות לגמרי. היא נשענה לאחור והשתדלה לא לזוז. דמעות זלגו לה בשקט מהעיניים. "אנחנו הולכים למות", אמרה בקול חנוק, "אלי, אנחנו הולכים למות". אבל אלי לא כאן. היא הסתכלה עליו, מדמם ושליו, בפנים ישנות של ילד קטן. "אלי?" היא הניחה את אצבעותיה על ידו, להרגיש דופק, ולא הרגישה דבר. "אלי, אני מצטערת," היא ליטפה את ראשו ובכתה, "אוי, יקירי, אני כל כך מצטערת." הזמן נעצר; בשביל רינת, הזמן פשוט נעצר. שום דבר לא היה קיים מחוץ לרכב - אין עולם מחוץ למכונית כל עוד היא מסתכלת לתוך העיניים הסגורות של היקר לה מכל. צלצול הסלולארי שלה, המתחזק, החזיר אותה חזרה אל כיסא הנהג. היא הסתכלה סביב אך לא ראתה את התיק שלה. אני מוכרחה למצוא את הטלפון... היא חושבת לעצמה ברעדה, בזמן שהיא מנסה להזיז את גופה הקפוא מבהלה. והצלצול המשיך להתחזק. היא כיוונה את המבט לפי הרעש ונחרדה; התיק שלה היה תלוי עם רצועה אחת על המראה הצדדית של הרכב, בחוץ, מאחורי אלי, מתנדנד, כמו המכונית, מעל לתהום; חסרת-תחתית עכשיו בחושך. בכוח היא עצרה את הדמעות בפנים, שנפלטו כיבבה חרישית מהאף, והחלה נשענת לעבר אלי שלה, שולחת יד בזהירות קדימה. הרכב שוב התנדנד. כמה אבנים נשמטו אל תחתית המצוק ונחבטו בקרקעית כמה שניות לאחר מכן. לאט לאט היא התיישרה חזרה, בקושי מעזה לנשום. הצלצול הפסיק. השקט חזר אל המדבר. רינת לא הספיקה להגיע אל הטלפון - זה היה מסוכן מדי להגיע אליו. הכל נראה לה כמו חלום, שהיא עכשיו חולמת במיטתה בבית והיא עוד מעט תתעורר, עם אלי, ותלך לעבודה מחר כרגיל. אבל היא ידעה שזה לא כך - אלי שוכב לידה, שניהם תלויים על קצה העולם, בדרכם האחרונה למטה. "אל תדאג, אלי," היא לחשה אליו לאחר שנרגעה מעט. חולצתה ספוגה במים מלוחים. "אני בטוחה שתיכף יגיעו להציל אותנו." אני יודע מותק, אני סומך עלייך, הוא ענה לה בפניו השלוות, כפי שהוא אומר לה תמיד. "אתה תראה", היא אמרה, "המכונית הראשונה שתעבור תזמין לנו עזרה או אפילו, אולי היא בעצמה תוכל למשוך אותנו. ואז נחזור הביתה ונישן טוב, ובבוקר אני אכין לך את העוגיות האלה שאתה אוהב...". היא חייכה אליו, הדמעות חונקות לה את מיתרי הקול. הפעם אלי לא ענה. הדממה וחשכת המדבר לחשו ברוח קלה שאיש אינו נוסע בגבולותיהן, עד היכן שהעיניים כבר לא יכולות לראות. הסלולארי שוב החל לצלצל. "בבקשה תפסיק", התחננה לטלפון. היא מפחדת שאיכשהו הוא יגרום לכל המכונית ליפול. "אלי, תעשה שיפסיק, אני לא יכולה יותר. תעזור לי, אלי, אל תעזוב אותי...". דקות ארוכות עברו כשלפתע שמעה רכב מתקרב. היא אימצה את האוזניים והביטה בעדינות החוצה; חיכתה לראות את פנסי המכונית מאירים על הכביש מרחוק, אך לא ראתה דבר. היא דמיינה, שמעה רעש שלא היה שם - איש לא מתקרב. כביש ים-המלח בשעת לילה מאוחרת. והמכונית המשיכה להתנדנד מדי פעם. הזמן עבר. לא כי רינת הרגישה שהוא עובר, אלא חלף על פניה ונגע בה קלות, ללא משים כמעט. היא כבר התרגלה לתנודות וידעה שכל עוד היא לא תזוז הרבה, הרכב לא ייפול. התקווה שמישהו יגיע ויחלץ אותם בזמן אט אט נמוגה והוחלפה בהכרה מלאה שהיא וודאי תסיים כאן את הרצף המוזר הזה, שנקרא חיים. לחות המדבר התעבתה על שמשת הרכב ונטפה באיטיות אין-קץ. שלווה כיסתה עכשיו את הבעתה של רינת והסדירה לה את הנשימה והדופק. "אני באה, אלי. אני תיכף מגיעה," לחשה לו ואחזה חזק בידו, עדיין חמימה ונעימה למגע. "אני תיכף מגיעה... אני תיכף מגיעה...". היא מלמלה בעיניים עצומות, עד שאיבדה את ההכרה.
"רינת, התעוררי! יאללה, הגיע הזמן לקום," ניסה אלי נואשות להעיר את אשתו - שלא תאחר לעבודה. היא פקחה את עיניה ויותר מנדהמה לראות אותו, רוכן מעליה, לבוש בחליפה שאותה שמר לפגישות חשובות. "אלי?", תהתה והתקשתה להאמין. "מה, אהובתי היקרה?", הוא עונה חזרה ומחייך אליה. היא הריחה את ריח המנטה של משחת-השיניים בפיו. מיששה אותו בכל גופו עם כל אצבעותיה והסתכלה סביב. "אנחנו בבית!" קראה בעליצות. "זה הכל היה חלום. רק חלום!" היא קפצה עליו באושר גדול והצמידה אותו אליה בחיבוק חזק. "רינת, את תאחרי," אמר אל תוך הכתף שלה. "אני אאחר". "לא איכפת לי. לא איכפת לי, אלי, מכלום. רק אתה ואני, זה מה שחשוב," אמרה ולא הצליחה למחוק את החיוך משפתיה; גם לא באלפי הפעמים שנישקה אותו. "בוא נישאר היום בבית. נתקשר ונגיד שאנחנו חולים, שאני הדבקתי אותך במשהו." "אני הייתי נורא שמח אם זה היה קורה, אבל את יודעת שהפגישה הזאת מאוד חשובה לי. מחר, טוב?" הוא נשק לה על הלחי וניגש לראי לסדר את השיער. היא הסתכלה עליו, התעמקה בכל תנועה שהוא עושה, כל כך מאושרת. הוא קלט את המבט שלה וחייך לה חזרה, תוהה בקלות על אושרה של אשתו. "אני אגיד לך מה," אמר כשהוא מסתכל עליה דרך המראה, מסדר את העניבה שלו, "תישארי היום בבית. אני אדחה למחר את כל מה שיש לי לאחרי הפגישה ואחזור ישר הביתה כשהיא תגמר. מממ... מה את אומרת על התוכנית המבריקה שלי?". היא זרקה את השמיכה מעליה וניתרה מהמיטה הישר לזרועותיו בפיג'מה הצהובה שלה. "אני כל כך אוהבת אותך. אם רק היית יודע כמה." "גם אני אוהב אותך הכי! הכי! הכי!" הוא אומר בחלקלקות רטובה תוך שהוא מנשק אותה בפניה, כל פעם במקום אחר. "הכי בעולם!... היה לך חלום רע?" הוא הודף אותה מעט ממנו ושואל, מסתכל בעיניים העצלות של אשתו שהרגע התעוררו. "כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. תלך, תחזור מהר הביתה ואני אפנק אותך כמו שרק אתה ראוי לכך. בעלי..." "יופי. אני סומך עליך, מותק"... כשהוא עזב היא התחילה לבכות. היא לא הבינה אפילו למה היא בוכה; פשוט הרגישה שהיא צריכה להוציא משהו מבפנים. או להכניס משהו שיצא.
הימים עברו והעונה התחלפה לאביב. רינת שכחה כבר מזמן את החלום שחלמה לפני יותר מחודשיים. יום חמישי אחד אלי חזר הביתה עם הדואר שאסף בדרך מהעבודה. "היי!", הוא קרא לה מהמטבח, "אנחנו מוזמנים לחתונה של ניסים. את זוכרת את ניסים, האחיין שלי?" "כן..." רינת השיבה מהמקלחת כשראשה עמוק בתוך מכונת-הכביסה. "אז מסתבר שהוא מתחתן שבוע הבא..." והיא לפתע נזכרה בחלום, בסיוט שחלמה. "אלי, אני לא רוצה שנלך!" אמרה לו בערב בתקיפות, לאחר שהקדישה לכך מחשבה מרובה, והניחה את המזלג ליד הצלחת. הוא דרש לדעת מדוע; אחרי הכל, זה האחיין האהוב עליו. היא הרכינה ראש, טומנת אותו עמוק בצלחת, ליד המזלג. וכך, רגעים ספורים, בשתיקה. לבסוף רינת הבינה שעליה לספר לו; לספר לו מדוע היא ממאנת כל כך לנסוע לחתונה - לפני חודשיים היה לה חלום... "זה בכלל לא דומה!" הוא אמר בפה עסוק עם אוכל. "וזה למה?" שאלה ושילבה את ידיה על חזה, נושמת עמוק, כמו בחלום. "דבר ראשון..." הוא התרומם מכיסאו והניח את זרועו סביב אשתו, מלטף את כתף המשי שלה. "בחלום שלך זה היה הבן-דודה שלך שהתחתן ופה זה ניסים, שאת בקושי מכירה ואימא שלך לא תהיה שם. דבר שני, אני אנהג בדרך חזור ונצא מוקדם ונהייה ערניים וניסע לאט וכלום לא יקרה", ואז נישק אותה. "מה את אומרת על התוכנית המבריקה שלי?" הוא שאל אותה והוסיף חיוך שובב וסקסי-לכאורה. "אוף איתך, אלי! אתה לא לוקח אותי ברצינות! אני ממש מפחדת שיקרה משהו בדרך", אמרה וקמה, מנערת את ידו מעליה. היא הלכה לסלון. התיישבה על הספה ונשענה קדימה לעבר השולחן עם העיתונים. אלי הלך אחריה והתיישב לידה. היד שלו החליקה על המשענת של הספה ונשמטה עד לישבנה של רינת. האצבעות התחילו לשחק שם קצת. "רינת, אם את באמת לא רוצה אז לא ניסע, לא יקרה שום דבר. ההיפך, נחסוך את הצ'ק". היא הרגישה כאילו החזירו לה את החיים, שנלקחו ממנה מאז שאלי סיפר לה על ההזמנה. "אני אוהבת אותך, מותק", אמרה לו, מחייכת ומנשקת.
תשעה חודשים אחרי, נולד להם הבן הראשון. יום אחד, כשרינת הייתה לבדה בבית וטיפלה בתינוק, נשמעו כמה דפיקות עדינות על הדלת. "רק רגע!" היא קראה לעבר הכניסה והחזירה את התינוק לערסל, ניגשה ופתחה את הדלת. "שלום רינת," אמר לה הגבר שעמד מולה בלבוש מוזר וחגיגי, מדבר במבטא סקוטי-תנ"כי כבד, "אני מתנצל שאני מפתיע אותך בצורה כזאת אך אשמח מאוד אם נוכל לשוחח מעט. אפשר להיכנס?" שאל האורח. רינת הייתה קצת מבולבלת מהאיש ולפני שהספיקה להחליט מה היא הולכת להגיד, האורח נכנס, תלה את כובע הצמר שלו על המתלה והתיישב בסלון. אך משום מה היא לא נבהלה או נרתעה מהמראה החריג של האדם הזה - משהו בפנים שלו היה לה מוכר, ההבעה שלו שלווה ומבליטה עיניים נותנות אמון. "תרצה לשתות משהו, מר....", היא ניסתה לקבל את שמו. אך הוא רק השיב: "כוס מים, בבקשה. נפלא." כשהיא חזרה מן המטבח היא נחרדה לראות את התינוק שלה בידיים של האורח הזר. הכוס כמעט ונשמטה לה מהיד. "בבקשה!" היא דחפה לו את הכוס אל היד בכדי שתוכל לקחת ממנו את התינוק. (הוא הבחין בהכל.) היא התיישבה על כיסא בצד, אוחזת את היקר לה מכל, טיפה רחוק ממנו. הוא לגם קלות מהמים והביט עליה, יודע-כל. "עכשיו," הוא פתח ואמר, "את תצטרכי להקשיב לי עכשיו טוב, רינת, כי מה שאני הולך להגיד לא יהיה לך קל לשמוע." אמר ושינה מעט את התנוחה שבה ישב, כך שיהיה ישר מולה. לבה החל להרעיש; היא לא ידע מה הולך לקרות ומה הוא הולך להגיד לה,אך משהו עמוק החל לצוף בתוכה, משהו שקברה עמוק בווכה חוזר ועולה. "לפני קצת יותר משנה את היית מעורבת באירוע קשה, בתאונת-דרכים... באותו יום של התאונה, כשחשבת שאין אף אחד מסביב שיושיט עזרה, את לא היית לבד. אני גם הייתי שם." "מאיפה אתה יודע על זה?! לא סיפרתי לאיש על התאונה..." אמרה בקול חנוק. "דבר ראשון, זה לא נכון. לפני אחד-עשר חודשים סיפרת לבעלך, אלי, בפעם הראשונה על אותו, מה שאת קוראת, חלום." עכשיו היא הייתה מבוהלת לגמרי, אוחזת יותר חזק את התינוק, שלא יישמט ממנה כפי שעולמה הולך - כך הרגישה. היא לקחה שאיפה גדולה ולבשה ארשת פנים רצינית, "מי אתה אדוני ומהיכן אתה יודע את כל זה?! תגידי לי או שאזרוק אותך מביתי!" דרשה ממנו. הוא לא התרגש. "ביום ההוא של התאונה, רינת, את אכן מתת. ואלי גם. ואני עבדתי קשה מאוד בכדי להחזיר אתכם לפה. תביני רינת; אני מלאך, שמי הוא אוגוסטוס פאבלו, אך איני סתם מלאך, אלא אחד שהוטלה עליו משימה מאוד חשובה." "שהיא?" שאלה רינת, מבולבלת למדי - חשבה שהיא מאבדת את השפיות ושוקעת להזיות, מתבלבלת ככל שמתקדמת השיחה. עד כה היא ניסתה, עם מעט הצלחה, אך עדיין עם הצלחה כלשהי, ועם הרבה מאמץ, להדחיק ולהשכיח את זיכרון החלום ה-כל כך מציאותי אל תוך הקטגוריה של הזיכרונות הלא-מציאותיים שהיו לה במהלך חייה. "לשמור על בנך מכל צרה אפשרית!", הוא אמר, " - זאת המשימה שלי." היא קמה ממקומה בחוסר שלווה והתהלכה הלוך ושוב בחלל הסלון. "... אנא, רינת, תקשיבי לי עד הסוף ואז תתחרפני. אבל לא עכשיו. זה לא תוכנן שאלי ישתה כל כך הרבה באותו ערב של התאונה, ושאת תנהגי את הדרך חזרה. וקרה מה שקרה ואני נאלצתי להפעיל כמה קשרים בכדי לתקן בעיית שתייה קלה. כי היה חשוב לנו מאוד, עדיין חשוב לנו מאוד, שבנך ייוולד ושייוולד בזמן". "מה, הבן שלי?! מה לכם ולו?... בזמן למה?" היא הישירה מבט אליו ושאלה בעיניים עצובות של אימא ללא ילד. "בבקשה, אל תכנסי לפאניקה. שום דבר רע לא יקרה לאף אחד פה ואין לי כל כוונה לפגוע... אני מגיע בשליחות של שלום ואמת הנושאת עמה בשורה של מה שטוב ומה שנכון... הרשי לי להסביר; התינוק שלך הוא בעל הנתונים המתאימים ביותר, שנולד בזמן שבו נשמה מאוד חשובה ניסתה לחזור אל כדור הארץ הגשמי והייתה זקוקה לכלי, לגוף." אמר והצביע בשתי ידיו אל התינוק. "די! מספיק!" צעקה עליו רינת והלכה אל הדלת. "אני מבקשת שתלך עכשיו!", אמרה ונעמדה ליד הדלת הפתוחה, "שלום, אדוני". אוגוסטוס נשאר ישוב על הספה. "רינת, אנא ממך. אם אינך מאמינה לי עדיין, ישנן דרכים שבהן אוכל לשכנע אותך שהנני דובר אמת. אנא, שבי. בבקשה ממך," הוא ניסה להרגיעה. היא סגרה את דלת ביתה כשהזר עדיין בתוך הבית שלה, מספר לה מעשיות (היא לא יודעת כלום אודותיו), והתיישבה חזרה בכיסא, כשתינוקה לא נעזב לרגע. "איך אני יכולה לדעת שאתה באמת מי שאתה טוען, אוגוסטוס", אמרה והדגישה את שמו הלא שיגרתי, "ולא סתם איזה... איזה עובד ממשלה מחליא, הא!?". הוא חייך, נשען אחורנית בשילוב אצבעות קדמי והחל להשמיע עובדות, כמו מקריא מתוך טקסט כתוב מראש: "הנך הבת של מלכה ומרדכי. יש לך שתי אחיות אשר גדולות ממך ואח קטן, רות נעמי וירון. נולדת ביום השלישי לחודש שבט בשעה שלוש ועשרים בבוקר. כל יום שישי את מכינה לאלי את הפשטידה האהובה עליו. נפגשתם במשחק כדורסל כאשר כל אחד מכם הריע לקבוצה אחרת..." רינת ישבה דוממה, מרותקת לכיסא, דמעה זולגת מעינה אל הלחי - דמעה של אמת. הוא הבחין באמונה לאט לאט מתבסס והמשיך: "...היה לך כלב כשהיית בת אחת-עשרה, החבאת אותו מתחת לבית בכדי שאיש לא יגלה, אחרת את היית נאלצת להיפרד ממנו. המכונית שקניתם אחרי החתונה, את ואלי, עלתה לכם שלושים וחמשה אלף שקלים חדשים ואבא שלך עזר לממן חצי מהסכום. לאלי יש אחות קטנה, שמה טלי. בבית-השימוש של הבית יש בלטה רופפת בדיוק מתחת לכיור... שאני אמשיך?" הוא שאל בכנות אם יש צורך בכך. "אני יודע עלייך הכל, רינת. ועל אלי. ועל כולם. כמובן שאינני שולט בהכל אבל אני בהחלט יודע פה הכל על הכל. הנני המלאך אוגוסטוס פאבלו ואני בשירותו המלא של אלוהים הכל-יכול של עמך, ישראל", אמר והצביע כלפי מעלה. רינת ניגבה את פניה עם המגבת של התינוק. היא הייתה משותקת מרוב הלם, לא ידעה לאן מכאן ובכלל. בשביל להיות בטוחה, היא הפנתה את מבטה לשנייה כלפי מעלה, אך לא ראתה דבר פרט לתקרה. "ומה אתה ו... הוא רוצים מהילד שלי?" שאלה לבסוף, מתחילה להאמין במשהו גדול ממנה. הוא קם ממקומו והתקרב אליהם, נפעם מהרך. היא נבהלה מעט מכך אך לא זזה. "את צריכה לשמור עליו טוב. טוב," אמר כשהוא מלטף את ראשו של אדונו השני. ובהתרגשות מה הוסיף: "אסור לך לזלזל בכוחם של הרשעים - הם יודעים עליו והם ינסו לקחת אותו ממך. את חייבת להתעורר, רינת", הוא הפציר בה והניח את ידו על ראשה, "הגיע הזמן לקום, רינת, קומי... רינת..."
"...רינת, קומי," ניסה אלי להוציא את אשתו מהמיטה, "את שוב פעם תאחרי ואני כבר מאחר. יאללה, הופ על הרגליים." "מה?" היא לא הבינה מה קורה סביבה ושפשפה חזק את עיניה משעות של שינה. "איפה התינוק?" שאלה. "אצל טלי," הוא אמר, "היא הגיעה מוקדם היום כדי שאת" - הוא הדגישה בחיוך ולחץ לה על האף עם האצבע, "לא תאחרי." "אני לא הולכת," אמרה לו, "החלטתי להישאר בבית היום. אתה יכולה להגיד לטלי שהיא יכולה ללכת הביתה." אלי עשה פרצוף, אך לבסוף נאלץ להיעתר לאשתו. בימים שבאו אחרי החלום היא התנהגה מוזר. אלי התחיל להתנהג מוזר, בעיניה. היא כבר לא סמכה עליו; לא הסכימה להשאיר את התינוק לבד איתו, עם בעלה. הכל היה רגיל, אבל עדיין, משהו השתנה ביחסים שלה איתו, ביחסים שלה עם כולם. היא כמעט ולא ישנה. אלי היה צריך לטוס ליומיים ליוון מטעם העבודה. רינת הרגישה הקלה מסוימת ולא ידעה אפילו למה. היא ישבה בסלון, האכילה את התינוק, פה ושם הסתכלה בטלוויזיה... ונרדמה.
"שלום, מותק. בוקר טוב," אלי העיר אותה עם נשיקה, "נרדמת על הספה?" רינת התעוררה לפתע, הסתכלה סביב. הסתכלה שוב. "אלי, איפה התינוק?". שאלה בלחץ. "איזה תינוק?" הביט בה אלי תוך שהוא מסדר את השיער," חלמת שיש לנו תינוק, מאמי? הלוואי והיה לנו כבר תינוק," קרץ לה בחיוך. "אלי, זה לא מצחיק!" היא קמה בפראות והחלה מחפשת בחדרים. "איפה הוא, אלי?!" צעקה מהמסדרון. הוא ניגש אחריה לחדר, שחלק ממנו כבר היה על הרצפה מפוזר. "רינת, מה קרה לך? מה זה כל ההתחרפנות הזאת פתאום, השתגעת?!" בבית היא לא מצאה דבר אשר מצביע על כך שיש להם ילד. היא התיישרה על רגליה, תופסת את עצמה לא לאבד אחיזה, כשלפתע נתקפה בסחרחורת. אלי זינק לעברה והצליח לתפוס אותה בדיוק לפני שאיבדה את שיווי המשקל ונפלה. "אני חושב שכדאי שנלך לבית-חולים", הוא הציע במפגיע. רינת מחתה על הרעיון ואמרה שהיא תיקח יום מנוחה בבית, להירגע. הוא שאל אם ברצונה שיישאר איתה בבית, אך גם לזה סירבה. "זה בסדר, אלי, באמת, תלך לעבודה," אמרה, "אני אסדר פה את הבלגן שעשיתי. אני מצטערת שהתפרצתי עליך ככה מקודם." כשהוא יצא לעבודה היא המשיכה להפוך את הבית, בטוחה שמשהו איננו קשורה. - היה לה קשה להאמין שהיה זה בסך הכל עוד חלום שפקד אותה בלילה. זה היה פשוט יותר מדי מציאותי - ההיריון. ההנקה. התינוק. שמא ייתכן וכל זה היה רק עוד אחד מהחלומות המוזרים שלה? היא חיפשה בכל מקום, אפילו בפחי הזבל שעל הכביש. אני משתגעת, היא חשבה לעצמה ונכנסה הביתה, התחילה להחזיר כל דבר למקומו. זה היה חלום. בדיוק כמו הקודם, גם זה היה חלום, אמרה לעצמה ושתתה כוס מים בשלוק אחד גדול. כמה ימים מאוחר יותר רינת החליטה שזה יהיה רעיון טוב והכניסה את עצמה לטיפול קבוצתי, להורדת המתח, הלחץ וההזיות. אלי ניסה לאזן בין המתח בעבודה ללחץ בבית. מאז אותו יום שבו חלמה על התינוק, היחסים בין השניים הלכו והתדרדרו; היא הפסיקה לדבר איתו. לגמרי. היא הלבישה על עצמה תווית של משוגעת והרשתה לעצמה קצת להשתגע. גשם התחיל לרדת בזמן שהיא הייתה במקלחת, מתכוננת לצאת לעוד ייעוץ והנחיה קבוצתית. אלי חזר לא מזמן מהעבודה ודיבר בטלפון שבמטבח. "אני יוצאת לפגישה שלי," אמרה לו באדישות, בקול לא-אכפתי, תוך שהיא מתקרבת לדלת ומסדרת את הצעיף על צווארה. "או.קיי. מותק," השיב לה בנעימות, מנסה להשחיל מבט. קרוב למפתן הדלת, לפני שיצאה, היא הושיטה יד אל עבר המתלה, לקחת כובע, "ביי, אלי." היד השנייה כבר על הדלת. לפתע היא הבחינה במה שהיה תלוי מתחת לכובע הסגול שלה. חתיכת הבד שבצבצה מעבר לסגול הכהה לא הייתה יכולה להיות משהו אחר פרט למה שזה באמת היה - הכובע של אוגוסטוס פאבלו - הוא כנראה שכח אותו תלוי שם. לבה החל לדפוק במהירות. הכובע הסגול נשמט לה מהיד, המושטת כלא מאמינה אל זה של המלאך הדמיוני שלה. אלי קלט שמשהוא לא בסדר עם אשתו. הוא אמר עוד כמה מילים בטלפון, ניתק והתקרב אל רינת. "קרה משהו?" הוא שאל בקלילות ראש, לא מזהה את הכובע - לא יודע מה התגלה כרגע. "איפה הילד שלי, אלי?" שאלה אותו באיפוק. הוא לא השיב, רק בהה בכובע. "איפה התינוק שלי!?!" צעקה עליו, "מי אתה, לעזאזל?! מה עשית עם הילד שלנו?..." היא התיישבה על הרצפה ונשענה על הדלת. "אני רוצה את הילד שלי," סיננה מבין דמעותיה הרבות. אלי התיישב לידה וליטף את ירכה בניסיון הרגעה. היא נרתעה לאחור ודרשה ממנו שלא יגע בה. "רינת," הוא לחש לה, מקרב את פניו לשלה, "אני עושה את זה בשבילנו. את חייבת להאמין לי בזה. רינת?" הוא חיפש את עיניה. כשלבסוף נפגשו העיניים, המבט שלה אליו היה מלא זרות וחוסר אמון. אסור לך לזלזל בכוחם של הרשעים... נזכרה פתאום במילותיו של אוגוסטוס. "אתה מוכן לספר לי מה קורה פה, אלי? כי אני תיכף יורדת מהפסים," אמרה לו בקול קצת יותר רגוע ומאופק. "אני כבר לא יודעת מה מציאותי ומה לא. אני משתגעת!" "רינת," פנה אליה בעלה, "זה עדיף ככה, בבקשה, את מוכרחה להאמין לי. אני לא הייתי עושה שום דבר שיפגע בך, את מכירה אותי." "לא, אלי," היא פנתה אליו בארשת פנים רצינית, "אני לא." לפתע נשמעה דפיקה בדלת. "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?!" שאל אלי בחוסר סבלנות את שלושת הגברים שנכנסו. רינת נעמדה מהר על הרגליים, לא מבינה מה מתרחש. היסטרית נורא. "אל תפחדי, מותק," אלי קרא, "אלה רק רופאים שבאו לבדוק אותך..." השלושה, לבושים חלוקים לבנים, קפצו על רינת ואחזו בה בכוח, לפני שהיא תתחיל להשתגע ולקפוץ בפראות. "אלי, מה קורה פה? מה... מה קורה פה?! זוזו ממני!!!" צעקה רינת וניסתה להדוף אותם ממנה. "זה בסדר, הם רק יעשו לך הערכה פסיכיאטרית, רינת," הסביר לה, "לוודא ששום-דבר לא מקולקל אצלך - את מתנהגת מוזר מאוד בזמן האחרון. ואני מודאג ממך..." שניים מהם החזיקו אותה חזק. השלישי מתקרב אליה כשמזרק גדול בידו. "זה יעזור לך להירגע," אמר הרופא והזריק. רינת חשה כיצד הכל מסביבה הולך ומתערפל. היא ראתה את אלי, עומד בצד ומחייך, עד שנעלם.
כשהתעוררה, ראתה את אלי יושב לידה במכונית, דומם ומדמם. הרכב שוב התנדנד. כמה אבנים נשמטו אל תחתית הצוק ונחבטו בקרקעית כמה שניות לאחר מכן. |