כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    מסע חיי - פוסט 12 - ריקוד

    15 תגובות   יום שני, 13/4/09, 00:45

    'ילאפה פלאייה' - שפך נהר 'לאס מוארטס', דרומית ל'פוארטו וואיארטה', מערב מכסיקו
     

    עשיתי אומגה...

    קפצתי מהבית שבנינו חבריי ואני על ענפי עץ האקליפטוס, 'בוידם' (ביידיש), כך קראנו  לביתן הגבוה על העץ הענק. בין גזעיו הקמנו מקרשי בניין משטח כרצפה וקירות קרשים סביב, ופתח כניסה קטן וחלון בצד, וכן כמובן גם גג. הכל עשוי כמו שובך גדול לנו גוזלים על שניים.

    בנינו אותו בעמל רב, בחורשת האקליפטוס הוותיקה. חורשה שהפרידה בין השכונה שלנו בחלקה הדרומי, לכביש חיפה-תל אביב ממערבה. ממש מאחורי תחנת הדלק שליד צומת רמת אביב. מהבוידם הבנוי בגובה מחצית העץ, כארבעה מטר מעל האדמה, שילחתי גופי ממצב ישיבה קדימה ועשיתי אומגה. אוחז הייתי חבל שבקצהו אנקול ברזל הרוכב על מיתר עשוי תיל פלדה מתוח. במקום לגלוש כבאומגה, נוריתי כחץ מקשת וטסתי עם חבל ביד, היישר אל משטח בטון שנוצק לרגליי עמוד מתח גבוה. התרסקתי!

    שעת אחר צהרים מאוחרת, אני לבד. שבור יד ימין, סדוק גולגולת ופתוח ראש. מדמם כואב צולע ומבויש, נשען ביד שמאל, בציר כידון האופניים החדשים שלי אותם קיבלתי מסבי לכבוד היותי בר מצווה, רכון הייתי אל הכסא. נסחב כך. חזרתי לביתי מובס במסע ארוך של ארבע מאות מטר שנמשך כנצח נצחים.

    בבית דידתי אל חדר הרחצה, מסוחרר. נשענתי אל הכיור ופתחתי ברז מים קרים לצנן את היד ולשטוף ממנה את החול. ידי השבורה דיממה ותפחה הפכה 'בלון שחור' והכאב היה עז. שטפתי את היד, מביט במראה. נבהלתי, פניי מלאות היו דם ושערותיי השחורות כעיסה אדומה עתה. ראשי פתוח, ודם רב ניגר, ירד על חולצתי שדבקה אל כתפיי וגופי, סנטרי ניקז את הדפ הניגר וממנו נפל אל חרס הכיור הלבן.

    השקט, השקט הוא  שהעיר את אבי ממנוחתו. מנוחה אותה נהג לעשות בין משמרות העבודה שלו כנהג אוטובוס. עבד משעות הבקר המוקדמות עד שתיים בצהריים, ובחמש, התכונן תמיד לצאת שוב ועד אחת אחר חצות.

    זה מה שראה. אני גונח חיוור שבור נפוח ומדמם. "מה הפעם?" הרעים בקול כאילו לא מספיק לי. לא עניתי. רציתי לשכב, רגלי רעדו.  

    אבי ניקה אותי, תוך שהטיף על 'רכיבה מסוכנת'..., לדבר לא יכולתי, רק רציתי לישון. הוא לא נתן לי, "אסור לך לישון עכשיו" אמר, "חייבים להגיע לביה"ח, אסור לך לישון!-, דבר איתי, ספר לי מה קרה בדיוק?"  

    איכשהו, יצאנו אל הכביש מול הבית, אבי הרים ידו ואותת לאוטובוס לעצור. נסענו לחדר המיון בזמנהוף בתל אביב. רכב פרטי אז, במחצית שנות השישים היה מושג שמור 'לעולים אמריקאים מארה"ב או לעשירי הארץ. לנו לא היה.

    בזמנהוף קיבלו אותנו כמו במספרה, "שלום, מה שלומכם, מה קרה הפעם?"..., "מזל שד"ר שמידוב עוד כאן הוא אורטופד נהדר, אתה יודע מי זה!?" שאלה רטורית ברצף מהיר.

    האחות הראשית הכירה אותנו טוב, לדאבוני. עובד, טכנאי בעל מבטא עיראקי עמוק, אטום הבעה התחבא מעבר לפרגוד קשיח עם חלון קטנטן, הוא שצילם אותי ברנטגן. חזר, הפך אותי מצד לצד, העביר, הפעיל מנופים, כיוון ראש מצלמה לצילום הבא והתחבא שוב. חזר, הפך אותי מטה, הטה ראש ימינה. התחבא שוב. כך עוד ועוד ואני אז חושב 'למה הוא משאיר אותי ובורח מתחבא מאחור-, לי, הוא לא עושה נזק?'  

    שמידוב, פרס ערימת צילומים על שולחן אור, פניו הוארו באפור ירקרק. שמעתי אותו מצביע על אחד הצילומים, כאשר זיהה 'סדק יפה בגולגולת'.  

    אבי שאל אותו משהו בשקט והוא, משך כתפיים. "הנה, שבר מכוער בי" אמר, מתרכז היה בצילום, שולח מבט מקומט מצח אליי כמודד, העריך משהו. "ביד ימין..., אהה, הוא ימני או שמאלי?" שאל. "ימני" ענה לו אבי.  הביט בי כשואל 'בכוונה אה?!' לא היה לי חשק לצחוק. היפנתי ממנו מבט, שקלתי את האמירה שלו, חושב על יתרון שנוצר. הרופא נתן הוראות וחובש משופם חמור סבר, הגיח עם תחבושות גבס וקערת מים חמים ושאל בכבוד רב, "הד"ר תופר הבחור?". ממתין לתגובת הרופא. אבי ישב, התבונן בי מצדו השני של החדר, ובעיניו שאלה גדולה. הנה הוא התנדב ושאל "להחזיק אותו?" נדרכתי.  

    "מה אתם רוצים?" שאלתי בחרדה, "לא צריך לתפור אותי. אני בסדר אני הולך" קבעתי, קם מכסא העץ הלבן מסוחרר, הרגשתי בשתי ידיים חמות על כתפי, "רגע גבר צעיר, אני כאן אתך ואין לך מה לדאוג, כי זה לא יכאב לך בכלל, מבטיחה לך".

    הפניתי ראש הישרתי מבט אל עיניה החומות של אחות מחייכת. נכבשתי. היא לקחה אותי אל מחוץ לחדר, חצינו מסדרון ונכנסנו למשרד, שם הכינה לי תרכיז פטל ומים קרירים ואמרה "שב, שב קצת אנחנו לא ממהרים לשום מקום". הסבירה לי מה צריך לעשות לי בכדי שארפא. שוכנעתי. חזרתי כמו גדול, התיישבתי על הכסא הלבן כבוטח במלאכית הלבנה שלי.

    עצמתי עיניי כשגילחה לי את הראש לאט, ורחצה את שיערי בחומר מחטא במיוחד. כפי שסיפרה, תופרים לי את הראש הצבוע צהוב, חובשים אותו והנה תחושה נעימה של 'חדש' פושטת בי.

    הקימה אותי לאט, לקחה אותי ובקשה שאשכב על שולחן טיפולים ענק. נשכבתי, ולמראשותיי הניחו משהו שריכך את המגע, אבל לא הרים את הראש בצורה משמעותית. עטפו אותי בסדין גומי אדום, גדול.  קשרו אותי ברצועות מעל לסדין הגומי אל השולחן. הניחו על אפי ופי גזה ספוגה אתר וחשתי עצמי מיטשטש... "הד"ר החזיר את היד למקומה" אמרה האחות כשהתעוררתי. הכאב ביד היה גיהינום, יותר.  כף ידי מקובעת הייתה בגבס לבן 'עם חלון' סביב הפצע, ליד פרק היד, והזהירו אותי "חלילה, שלא אפול שוב על היד הזו, כי יאלצו לקטוע אותה וחבל!".   

    מדדה הייתי אל תחנת האוטובוס. שבנו הביתה ואבי שתק. לא דיבר כל הדרך. בבית הטיף לי ואני, התוודיתי על הבושה. סיפרתי על ניסיון הכשל לעשות 'אומגה מהבוידם באקליפטוס'.  אבי הביט בי, צחק  ואמר "ואתה נותן לי לדבר על בטיחות רכיבה מה?!-, תשאל ואראה לך איך עושים אומגה נכון". לא, עד כמה שזכור לי, הוא לא בא ולא ראה מעולם את 'הבוידם', בטח לא את 'האומגה'   

    ***

    כריס, רוכב האופניים האמריקאי התלבש ושאל, "היי איש, למה אתה לא מתלבש?", "מלא מדי" עניתי. "היי, אכלנו כמו שצריך התמלאנו באנרגיה מצ'קצ'וקה, עכשיו הולכים לשחרר אותה. בוא קום הולכים להוציא אנרגיה איש!" נו באמת, לחץ מתון כזה הספיק לי להבין שאני 'מקובל' אצלם וכוונתם אמיתית, שאצטרף.  

    יצאנו לדרך, צועדים אל אזור הבילוי. פוארטו וואייארטה בנויה על שיפולי צלע הר היורד אל הים. חצינו את הכביש הדו סיטרי שמול הוסטל אואזיס, שם רוחבו התאים לארבעה מסלולים, שם נכנס הכביש אל מנהרה בהר.

    חלק צר ממנו התאים לדו סיטרי ועקף מצפון את הכניסה אל המנהרה המשיך וירד למטה אל העיירה. חצינו את הכביש צפונה אל הצד השני, ירדנו מדרגות לגובה הרחוב עצמו וממנו, צעדנו לאורך מדרכה יצוקת בטון מעל ולאורך וואדי רחב בו נהר זרם אל הים.

    פנינו מערבה לרחוב היורד לאורך קילומטר, ישר והרחק למטה, אל ככר וממנה, חצינו פארק על פסליו אל טיילת רחבה לאורכו של החוף הפסיפי.

    בכייף ירדנו ברחובות קטנים של מבנים מתקופה קולוניאלית מתגברת ככל שירדנו מטה בינות רחובות קטנים עוד יותר ועד החוף. בדרך, כמה וכמה דוכני פירות, תירס ובשר לאורך הרחוב. אלה גירו כמה מהחבורה לאכילת קוקוס בגודל ראש אדם גדול.

    מכסיקנית חייכנית חשפה שיני זהב בחזית הלסת העליונה, תחתיהן חסרות היו שתיים. בידיה אחזה מאצ'טה ארוכה ומושחזת ובמיומנותה הגבוהה, הרימה בשתי ידיה את הפרי הנבחר, עדיין אוחזת במאצ'טה, הניחה את הפרי על גזע עץ רחב שנכרת לשמש לה כמשטח עבודה קשור ברצועות מתכת אל הדוכן שלה, בעצם עגלה רחבה על גלגלים נמוכים.

    גזרי קליפות ירוקות של קוקוס שנמכר לקודמינו במהלך היום, מונחים היו כפי שנפלו עת הורדה המאצ'טה במיומנות כמו להבדיל 'גמל משאבת קידוח נפט'. המאצ'טה הייתה עולה ויורדת חותכת, מגלה את פנים פרי הקוקוס הנחשב כאגוז קשה לפיצוח, אותו מבקעת באבחת להב אחת בראש הפרי, וסביבתו התנקתה מקליפתה הירוקה. קש פלסטי ננעץ בחור הזכיר את הקידמה והפרי הוגש בחיוך רחב.

    אנדריאה לקחה אותו, גומעת בצמא אחרי שהציעה לחבורה שסירבה לה בנימוס. עמדנו מביטים במכסיקנית מכינה פרי ללקוח הבא, אנדריאה משסיימה ביקשה מהחייכנית לנקות עבורה את הפרי 'אם אפשר' מקליפתו, ולפצח לחלקים את הקוקוס הריק מחלב 'כי תרצה לאכול את תוכו מאוחר יותר'..., ואמנם, לקחה את שברי הקוקוס שנעטפו בעלה בננה ירוק, שנקשר ברצועת קש.

    המשכנו הרחוב הארוך בלילה קיצי כזה, מהווה מוקד משיכה לתיירות הומה. נכנסים. 'דאנס בר' אחרי דאנס בר, סגנון לטינו או אחר, רוקדים שותים וצוחקים וכך עד שלוש ארבע לפנות בוקר אז חוזרים יחד, תמיד יחד בקבוצה צוחקת, עולים במעלה ההר, עוצרים בדוכן 'טורטייה'...'לחטוף אחת עם 'קרנה' (בשר קצוץ בסכין) בבצל מטוגן, עם רוטב וגבינה קשה מגורדת ופחית בירה ביד'. ממשיכים ומטפסים לאט, מתנדנדים 'עוד קצת' בעלייה ומגיעים אל מדרגות אואזיס שפוכים.

    'שומר תורן של המפתח' מדדה מכוון אל חריץ המנעול, כל ערב מישהו אחר שמר עליו. נכנסים כולם בשקט אל החדרים ונופלים למיטות. נכנסתי למקלחת, מוריד מעצמי את ריחות הניקוטין ושכבת הזיעה הדביקה. חפוף ורענן נשכב בין הסדינים, מחייך, אומר שלום לאהוביי, רואה אותם מביטים בי וסימן שאלה על מצחם 'אתה נהנה בכלל?' אחת שואלת, שניה, שלישית ורביעי וחבריי גם..., ומצאתי עצמי נרדם.

    אחרי ארוחת דגני בוקר בחלב ונס קפה, יצאנו כמה חבר'ה לשיט, טיול ומנוחה. לשכב על החול ביילאפה פלאיה, הלא הוא מקום אקזוטי ומפורסם בעולם, מוכר 'למתכנני טיול' באזור הזה של 'הבאהיה דה בנדידס'.  

    'יילאפה' נחשב המקום. קנינו מול, פירות ומים ולקחנו אוטובוס מקומי בעלות קטנה כרבע דולר, מהתחנה שמול המלון. נסענו דרומה לאורך החוף כשלושת רבעי שעה לערך וירדנו בתחנת 'לוס מוארטוס', שמו של חוף רחצה במפרץ בו נמצא המזח למוניות הים. מונית ים היא סירת עץ רחבה וארוכה, חרטומה גבוה במיוחד, מנוע חיצוני גדול וכעשרים מקומות ישיבה על ספסלי עץ לרוחבה. מזח קיים, אבל הסירות קרובות לחוף ממש וצריך להיכנס וללכת מעט במים עד גובה הברכיים ולטפס אל הסירה.

    יצאנו מערבה אל העומק, כקילומטר מהחוף, שם פנינו דרומה, עקפנו את מצוקי החוף המסולע גם באוקיינוס, ובשייט מהיר של כשעה דרומה נכנסנו היישר אל מפרץ יילאפה, מקום מקסים. צידי המפרץ 'זרועות ג'ונגל' עבות הנושק לים. חופו החולי זהוב ומעליו, שפך דלתא של נהר הגיח מבין ההרים עטורי ג'ונגל מוריק וכאן נשפך לאיטו אל הפסיספיק.

    במרחק נראה השפך עם סירות עוגנות כבציור. לשפתיו, בתים מורמים על עמודי בטון. 'משטח וחלקי קיר' לעיתים עם ולעיתים ללא גג בטון, אלא מוטות ענפי עץ עבים מכוסים ענפי דקל או מחצלות קש. בינות לעמודים, מתוחים ערסלים וחבלי כביסה שהתנופפה ברוח, משווה לאווירת מקום מראה יום חג. תחושה של התמלאות אושר והנאה פשטה בלב.

    פרדות חומות עמדו, על גבן שמיכות הרתומות תחת ביטנן וחבל מראשן שמוט מונח על החול החם. סוסים עמדו במי נהר שכיסו פרקי תחתית רגליהם, כמלחשים היו זה לזה. מידי פעם הפנו ראש מתחו צוואר והביטו לכיוון אחר.

    הסירה שלנו נבלמה לרגע על גב גל גבוה ופנתה שמאלה, צפונה אל רציף חדש יצוק בטון, קבועות היו בו טבעות נירוסטה כסולם עליה אל המזח, ממנו עבר שביל לאורך צלע ההר ועד אל החוף הרחב, עבר בדרכו לאורך מלון בקתות מפואר מעוצב כאותנטי לנופש אקזוטי.

    לפנינו נפרש אחד החופים המפורסמים במכסיקו, יילאפה פלאיה. בשנות השישים אנשי הפרחים שנקראו 'היפיס' נהגו לבוא לכאן לשכוח מהעולם. צעדנו מהמזח ולאורך השביל אל החוף. ירדנו אל חול, אחר מהמוכר. חול חוף הפסיפיק כפרורי סלע בהיר, לא חול רך נעים ומוכר.

    צעדתי יחף, הרגשתי בעור כף הרגל חוסר נוחות, שריטות לא נעימות. שוקע הייתי עמוק, מאד עמוק וזה במרחק חמישה שישה מטר מקו המים, גם כשהרחקתי כעשרה מטר, כאילו צעדתי בתוך מים אך לא. מהלך כך בחוף שהגאות מכסה את כולו, וזוויתו מקו הים כ 145 מעלות, כהה ממש ועתה, בעת השפל, המים רחוקים אבל עמוקים מאד, כבר היכן שמתחילים.

    אכן מראה סירות עוגנות ליד החול, מדגיש את השוני הזה. התרחקנו לכדי עשרים וחמישה מטר מקו המים והתקרבנו אל כסאות הנוח סימן לנינוחות. מצאתי עצמי מחשב שמים יגיעו בגאות אלי' וטעיתי. אבל טרם ידעתי מזה. התמקמנו, בחרנו כסא נוח והתיישבנו כך בחוף, תחת שמשיות.

    מאחורינו בקתת מזנון וכבר פחית בירה ביד ושיננו נגסו תפוח עץ ענק..., בכיף. מולי עגנו שלוש סירות עץ, שתי מוניות ואחת דייג עם קבינה. מתנדנדות היו הן צד לצד כשגל עבר, נבנה לגודל 'עגול' ומתעצם ונשבר, מקציף אך מעט כי עמוק שם. מאחוריהן עוגנות היו שתי יאכטות. תרניות מפוארות, להן קיל כבד ארוך המייצב אותן כך, שבקושי עלו וירדו על נשימת מי האוקיאנוס.

    במקומן הגל היה עדיין קטן טרם נוצר. מתהווה הוא ומהן גודל ואצל סירות העץ הוא מתחזק. הן נעלמות ירכתיים כשטוחות אבל לא. צורתן 'זורמת' מדהימה, מעשה ידי אמן. מעשה אורך זמן, לא יצוק אפוקסי, לא מחושב ומשורטט כמו לפני ייצור יאכטה. בסיסי וציורי, צבוע תכלת, 'אסול' בשפתם.

    אינדיאני נמוך קומה וגזור שיער שחור, מונח על ראשו כפאה בחיתוך פטרייה, ושיערו קיפץ על פי מקצב ותנועת הליכתו, כשדמותו שוקעת בחול ועולה מעט ממנו, ככל שיורד הוא ומתקרב אל המים העמוקים. סחב על כתפו ארגז קרטון של 'גאיו' סרווסה. 

    אחריו צעד עוד אחד כמוהו ושניהם לבשו בגדי ים פרחוניים. שלושה רבעים אורכם, אבל אצלם, כיסה שני שליש גובהם. הנה בא שלישי ורביעי מערימים הם ארגזים רבים לשפת המים. אחד מהם נכנס שוחה צולל תחת גל ענק המתעגל כמו בעיסה ירוקה של אוקיינוס, יוצא שוחה אחריו אל 'סירת מונית' ומביא אותה במיומנות אל החוף.

    'תפס פסק זמן ללא גל' ובא, וארגזים מוכנסים אליה אל הסירה וארבעה נמוכי הקומה, דוחפים אותה כחלק טבעי מזרימת האוויר ותנועת המים, ובתאום מדהים עם היווצרות הגלים, נכנסו הם כבר פנימה, שטו אל היאכט הגדולה, ושם טיפסו אליה בזריזות מעבירים ארגזים במיומנות כמעשה יום, יום.

    מיד ליד ועד אל תוך ביטנה התרחקו ועגנו שוב שוחים אל החוף. חוזרים אל מעשיהם שם מאחור במזנון. לא. לא אמרו בינהם ולו מילה ולא קראו קריאה. ככה בשקט, עשו את שצריך היה לפרנסה וחזרו לעסוק בה כחלק מזרימת החיים כאן בדלתא של נהר לאס מוארטוס הנשפך אל האוקיאנוס הפאסיפי. 'כך מתחיל נמל' חשבתי מהרהר בהיסטוריה המשפחתית של אימי...   

    (המשך בפוסט 13

     

    לנוחיותך קישוריות לפוסטים בבלוג 'מסע חיי' / הטרמילר


    הקדמה, טירמלתי בג'ונגל האדם והטבע 

     

    מבוא ופוסט 1  
     

    פוסט 2
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=950893
    פוסט 3
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954466

    פוסט 4
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954481
    פוסט 5
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=954492
    פוסט 6
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960021
    פוסט 7
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960103
    פוסט 8
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960129
    פוסט 9
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960313
    פוסט 10
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=960343
    פוסט 11
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=971571
    פוסט 12
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=981165
    פוסט 13
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=990816

    פוסט 14
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=999423
    פוסט 15
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1009138
    פוסט 16
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1014746
    פוסט 17
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1018609
    פוסט 18
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1026151
    פוסט 19
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1030139
    פוסט 20
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1035851
    פוסט 21
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1039854   
    פוסט 22
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1046725 
    פוסט 23 
    http://drror.cafe.themarker.com/view.php?t=1056003 
    פוסט 24
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1059711
    פוסט 25

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1070274 

    פוסט 26 חלק א'
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1076964

     פוסט 26 חלק ב'  

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1081845

    פוסט 27

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1087630

    פוסט 28 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1099663 

    פוסט 29

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1105193 

    פוסט 30

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1110790  

    פוסט 31

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1133687 

    פוסט 32

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1144223 

    פוסט 33

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1151463

    פוסט 34

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1163117

    פוסט 35 

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1181017

    פוסט 36

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1185977  

    פוסט 37

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1196040

    פוסט 38

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1201970

    פוסט 39

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1214513 

    הנך בפוסט 12

    תודה שהצטרפת למסע שלנו

    דרור

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/8/10 09:46:

      חמודאתה :) לך להתחלה וקרא משם ואילך... איש יקר.

      _______________________________

      צטט: ~בועז22~ 2010-08-21 23:46:07

      ממשיך לטייל איתך, ולא שבע...

       

        21/8/10 23:46:
      ממשיך לטייל איתך, ולא שבע...
        21/8/10 23:33:

      תודה לך

      ______________________________________

      צטט: בית-ספר עתיד 2010-08-21 22:59:05

      וואו, אני קוראת, קוראת לאט, כדי לא לפספס שום משפט או מילה. זה מושלם כמו תמונה מדויקת וברורה. אין עליך בעולם. אל תפסיק לכתוב. תודה.

       

        21/8/10 22:59:
      וואו, אני קוראת, קוראת לאט, כדי לא לפספס שום משפט או מילה. זה מושלם כמו תמונה מדויקת וברורה. אין עליך בעולם. אל תפסיק לכתוב. תודה.

       צטט: מדהימה50 2009-05-12 03:46:53


      ממש תכשיט היית ..בתי חולים..קופות חולים

      חח - זמנהוף - איזו נוסטלגייה

       

      תכשיט יקר

        30/6/09 08:32:

      צטט: פיGי 2009-06-30 02:03:28


      בתחילה מאוד כאב לי...

      אבל התיאורים בהמשך מממ הסיטו את המחשבה מכאב...

      את הדימוי הזה אהבתי מאוד!!!

      "עלו וירדו על נשימת מי האוקיאנוס.."

      המשפט קלט לי את העין...

      אוהבת איך שאתה כותב... וממשיכה הלאה :)

      נעים לדעת, תודה

       

        30/6/09 02:03:


      בתחילה מאוד כאב לי...

      אבל התיאורים בהמשך מממ הסיטו את המחשבה מכאב...

      את הדימוי הזה אהבתי מאוד!!!

      "עלו וירדו על נשימת מי האוקיאנוס.."

      המשפט קלט לי את העין...

      אוהבת איך שאתה כותב... וממשיכה הלאה :)

        12/5/09 03:46:


      ממש תכשיט היית ..בתי חולים..קופות חולים

      חח - זמנהוף - איזו נוסטלגייה

      צטט: עמיר ברסקי 2009-05-01 18:01:07


      מודה לך על כך שהוספת אותי לחוג מכריך הסיפור הראשון אותו קראתי בשקיקה מאוד מצא חן בעיני הרי אנחנו

      מהדור שבילה בשכונה ועשה מלמות עם רובי חוליות ובומבלך.כשאתפנה אקרא גם את השני

      עמיר

       

      תהנה, לכן אני כאן וספר לי כשאתה נהנה כי זה מקדם אותי בעניין :)

      שבת שלום

        1/5/09 18:01:


      מודה לך על כך שהוספת אותי לחוג מכריך הסיפור הראשון אותו קראתי בשקיקה מאוד מצא חן בעיני הרי אנחנו

      מהדור שבילה בשכונה ועשה מלמות עם רובי חוליות ובומבלך.כשאתפנה אקרא גם את השני

      עמיר

        13/4/09 22:27:

      צטט: רחל נפרסטק 2009-04-13 18:44:48

      קבל כוכב על החשבון... טרם סיימתי לקרוא.

       

      היי רחל, תודה רבה. למה מגיע לי הטוב הזה ?  

        13/4/09 18:44:
      קבל כוכב על החשבון... טרם סיימתי לקרוא.
        13/4/09 17:28:

      לא הצלחתי לקרוא הכל בנשימה אחת, כי בשעה זו הבית רועש וגועש.

      אבל אחזור. ומאיפה אתה יודע יידיש?

       

        13/4/09 07:29:

      צטט: ענף 2009-04-13 07:26:02

      שובב היית ושובב נישארת

      שובב אבל אמיץ. מה שניקרא

      בלי לחשוב קדימה. עובר בגיל מסויים.

      בדרך כלל לאיזור אחר בגוף. גם שם לא

      חושבים קדימה, או לא מספיקים.

      נהניתי לקרוא


       

       

      בכיף

        13/4/09 07:26:

      שובב היית ושובב נישארת

      שובב אבל אמיץ.מה שניקרא

      בלי לחשוב קדימה. עובר בגיל מסויים.

      בדרך כלל לאיזור אחר בגוף.גם שם לא

      חושבים קדימה,או לא מספיקים.

      נהניתי לקרוא


       

      פרופיל

      הטרמילר The Tarmiler
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון