הוא עבר בכל פעם ליד החצר בגן של גילה  והבחין בה,

היה לה כזה חיוך, ותלתלים זהובים המקפצים עם כל תזוזה קטנה, קטנה  כגדולה.

הוא, כבר היה אז תלמיד תיכון,

אבל לא יכל להתעלם. בכל בוקר, אחרי ששומע את הצלצול לתחילת השיעור בבוקר, היה יוצא מהבית, ובכל זאת, למרות האיחור, לא יכל לדלג על החיפוש בחצר הגן אחריה.

ובכל פעם, שרק התקרב אל הגן, התחיל לשמוע את פעימות לבו, כמו נקישות העקבים של השכנה הרווקה מלמעלה.

הוא ידע שסוטה בדרך לבית ספר, כי היא לא בכיוון.

אבל לו זה לא הפריע.

אין דבר שיכול היה לעשות כדי לגעת. היא רק ילדה, והוא, הוא כמעט וגבר.

 שנה עברה, והיא כבר עלתה לבית הספר.

אל בית הספר, נסעה באוטובוס, והוא תמיד פספס את השעה.

אז היה רואה אותה פעם או פעמיים בשבוע, כשיחקה בין החצרות בשכונה,

עוד 5 שנים חלפו...

והמפגשים התמעטו.

היא בכלל לא ידעה עליו. ספק אם ראתה אי פעם.

הגיע היום ונכנסה לארון מלתחה ירוקה.  היה שם גם מעט לבן, בשביל השלווה...

ופעם בחודש, כשחזר אל לבנון, באוטוס הומה אדם, בדרך לתחנה המרכזית הישנה, אותו האוטובוס אל בית הספר התיכון. היא היתה יפה מאי פעם.

סוף, סוף

 אחרי שחזר מהטיול ושהייה של איזה שנתיים במזרח, עשה תואר ראשון, חושב על שני...

היא יפה

כל כך יפה

היא ראתה אותו

והיא רצתה!!!!!

אבל בשבילו, היא היתה צעירה.

עוד כוכב נפל.