הרחוב

שמש באמצע יולי, אנשים נוזלים לתוך העצבים שלהם ואני.

אני קמתי מאושר היום , יש ימים כאלה קמים מאושרים, זה יכול לגרום לי לבכות המחשבה על האושר.

הגפתי את הוילון, ואור כמה אור לא נורא, הקומקום קרא לי בנקישה, בדרך להכין את הקפה, האצבע הקטנה, צעקה חיים מפינה של כסא, לא נשברתי, אספתי את עצמי חזרה, עברתי בדלת הכניסה, מה שחדש מהיום של אתמול, שהוא היום חיכה לי שם, עיתון הבוקר, אספתי אותו תוך כדיי גירוד ישבני, הכנתי קפה הדלקתי סיגריה והתיישבתי.

העיתון, קטע בעייתי ליום מאושר, הפכתי אותו בזריזות לעמוד האחרון ,תמיד יש תמונה מאושרת בעמוד הזה, כמו להמתיק את מרירות הגלולה,  באיזה אישה יפה שאני יחלום באיזה לילה  או איזה סיפור בלי משמעות, כמוני מאושר,  בלי משמעות.  קראתי את כל העיתון , לא  נכנס לי כלום, זה נראה אותו דבר כמו בכל שנה, כמו בכל יום, רק במילים אחרות ודמויות משתנות.

קמתי היום בתחושה, שאני אצלצל לעבודה להודיע שאני חולה אבל לאחד שהייתה לו שפעת שבוע שעבר ושבוע לפני זה,  אני צריך להודיע שיש לי אידס.

אז צחצחתי שיניים, פיזרתי קצת מים על השיער ויצאתי לדרכי, ירדתי במדרגות, החתול של לוסי השכנה מלמעלה, זאת שמעירה אותי באמצע הלילה, שהיא רוקדת וואלס עם בעלה המנוח, אמר לי שלום ביללה, עבר בין רגלי במן גיפוף מסורתי. אני נשבע שאם הייתי חתול,חיי המין שלי היו טובים יותר, ליטפתי אותו קלות, מתחת לסנטר והמשכתי לרדת.

ככל שאני יורד,  יש יותר אדום, כתום, צהוב, פסים, פסים,  סביבי, כמו שמיכת צמר של  חורף על מנורת לילה. דלת הכניסה, הייתה אדומה מהאור בחוץ, המסדרון הזה מזכיר לי את סיפורי המוות הקליני, הלכתי לכיוון האור, ככל שאני מתקרב לדלת הזכוכית, אני רואה בועה של עצמי על הידית, פרצוף מעין דג ומחייך עוד, אני מרים יד ואני רואה משהו זז שם, זה כנראה באמת אני, הוספתי קול לחיוך לצחוק, כל כך צחקתי, לא בגלל הראש המחודד או החיוך המעוות בגלל שקמתי ככה, היום בלי סיבה, פשוט ככה, בלי הסבר קמתי ככה! סובבתי את בועתי לעצבות, פתחתי את הדלת....ואור כמה אור, עיוורון אפף אותי לכמה שניות, מתוך הרחם של בפנים, יצאתי לעולם.

בחוץ מרוץ, כמו נהר ראפטינג  של אנשים, מפלי מכוניות, סלעי חנויות. נשימה משיקוי ההבעה על הפרצוף, בעצימת עניים...והבתים רוקדים מאפור של בטון לצבעים,מצד לצד בטמפו השריקה שלי, המכוניות מצפצפות כמו ציפורים, גבעול העשב בחריצי המדרכה, הריק והזדקף,אני הולך,  אפילו רץ נגד הזרם, דג סלומון של אושר, אני דג סלומון של אושר.

קמתי מאושר באמצע יולי, זה הדבר הכי מעצבן ששמעתי אי פעם, אני שונא אנשים כאלה, פשוט שונא!!

יש לי מוזיקה בראש, מה קורה?!? שינוי אבולוציוני, אני אפילו מזדקף, מסתכל קדימה, רואה פנים ועוד פנים, נהנה מהשיגרה, הולך, ו-לאט , איך יש דברים שישנם תמיד, תמיד יש דברים, שישנם תמיד. הנה הקבצן בפינה, עם הגיטרה מפלסטיק, מאז שאני ילד הוא זקן, והוא עדיין זקן, שוב גירדתי את ישבני לארנק, שמתי שטר, לא זוכר איזה סכום, אבל שטר, ובמצבי הכספי. שאמא תתקשר בטלפון, של פעם בשבוע, ותשאל איך היה השבוע, אני יאמר בשיגרה, בסדר, ובראשי אני ייצפה בשטר, הירוק הזה, צונח לאיטו, לקייס כובע הפוליאסטר של הקבצן שתמיד זקן, אני יחשוב על הרגע, ויגיד "אתה חתיכת אידיוט" ואני אחייך לעצמי, כי גם שאני רודה בי,יש בי חלק שמחייך.

 ועל העמודים מתנופפים, דפים מודבקים של דירות להשכרה ברוח, מוחאים לי כפיים על הנדיבות, אני משתחווה לקשירת נעליים. מתרומם, טוען את הבעת פניי בכדור חיוך חדש, יורה אותו לכל עבר. אני באמת חושב, שזה הורג לפעמים, לראות מישהו מחייך מולך ועוד ביום כזה.

לקום מאושר, זה כמו אבא שמת או חבר או חיית מחמד, שמזמן כבר לא מקבל, תשומת לב וגוססת, כמו מקומות שאתה שוכח לסבן. ואתה יודע זה הולך להעלם, "לזוז" ,לעולם הבא או להזדהם פתאום, מציפה אותך תחושה, שאתה צריך לבלות קצת יותר זמן איתו, רק עוד קצת זמן, זה היה שם תמיד, ואף פעם לא קיבלת את התחושה הזאת. אז ככה אני, מסובן היטב, ומאושר, אומר שלום בעיניים לכולם. מזמזם את מה שקורה סביבי בקול רם לעצמי, "אור אדום אז עומדים,....אור ירוק עוברים", הנחתי את נעל העור השחור שלי, על פס כביש לבן, והתחלתי לחצות, לאי השני. כמה אנשים יש מאחורי, כמו קו זינוק, הרגשתי בשדה קרב, לא מצאתי את עצמי, אני לא יכול לספור, כמה אנשים נתקעו בי, אבל...אסור לי לשכוח! קמתי מאושר היום וטוב שכך, אני שם לב לפרטים הקטנים או מבליג לדברים הקטנים, שם את הזמן בצד.

לפתע מולי עיניים, ציפור דרור בלבוש  לביאה, איזה גוף, פרח בר באגרטל.

אמרתי לעצמי "וואוו ו- וואוו", נשמתי את הבושם שלה עד זיקפתי , חצי חיוך של בן-אדם מטומטם, שבאמצע יולי מאושר, שלחתי לה. מבטה נפגש עם שלי, לפתע לא חשתי באנשים, כל קול הכביש נדם, פסי מעבר החצייה, התרוממו לענני נוצה, חושך סביב, זרקור רק עליי ועליה. שולח יד לריקוד, בקצב דפיקות הלב שלי לא רומנטי כמו שרציתי, אבל גם דיסקו זה משהו. היא לא נענתה, עיניה נפגשו עם עיניי, אמרתי במבט, עד כמה שיכולתי  "תסתכלי עליי! תסתכלי עלי!! תסתכלי עליי!!!" לפחות נראה לי שאמרתי במבט, אמרתי בלב כל האנשים האלו, איזו צעקה!!! שמעתי את ההד של עצמי, באמצע רחוב סואן, יונים עפו מגגות הבניינים, כולם הסתכלו בי,עלי, הרגשתי ערום, על במה באמצע טקס סיום של כתה יב', עיניי השפילו עד כפות רגליי, חייכתי לעצמי שוב-עצרתי באמצע הכביש, לא יודע למה קפאתי, דרסו אותי, היא עפה מעליי, שכבתי שם. כולם כבר עברו, וחיכו למעבורת הרמזורים הבאה, ואני שוכב, לא הרגשתי כאב, למרות ששורף לי בברך. פשוט המחשבה להפתעתי, ממלאת אותי, עברו שניות מספר, התעוררתי מרעשי הצופרים של המכוניות, הם הלמו בי כמו מכות חשמל למת, מצמצתי כלות, שוב אחרי עצימה, פתיחת תריס העיניים, מובילה לאור, וכמה אור לא נורא, השמש במרכז, הציפורים חזרו לגגות, נעמדתי, מסתכל על עצמי גאה,היום בכל בית, יספרו על אידיוט עם חיוך, שלא ביקש כסף ברמזור, אלא שכב שם, כמה שניות, לי זה היה נראה כמו נצח. אפרופו נצח, הצופרים רעמו. אני לא יאמר נואש, עוצם עניים לטעינה, ולהמשיך בדרכי. "לא הגיוני" חשבתי, מה קורה? שוב עצימת עניים, והם שרים כאופרה, מצפצפים בטמפו אחיד, משמאל נפתח חלון, ראש של אישה,  שלפי מספר הסנטרים שלה, היא כבדת משקל יוצא ושר: "אידיוט, פשוט אידיוט

                                         תמיד פוגשים אנשים כאלה ביום הכי עמוס"

מימין נפתחת דלת, גבר חסון, עניים ירוקות, יוצא חצי גוף ושר: "מי לעזאזל הביא אותך אליי היום.

מי אתה לעזאזל שמחייך אליי צוחק עליי ועוד בכזה יום."

כמה אנשים, סידרו את עצמם, וחיכו לי בצד השני, אני לבד, באמצע כביש, מכוניות צופרות וכולם כמקהלה:

"תראו אידיוט

תמיד פוגשים אידיוטים ברחוב

תוריד את החיוך מהפרצוף

תמיד יש אידיוט שמוסיף חום ועוד בכזה יום"

משאית צופרת, ואחריה דממה. הקהל מסביב, מסתכל עלי, עומד על רגליי קפוא, מוחא רגליי להסכמה, אני שומע אותם, עדיין מתלחשים להם.

כמה מבטא, רוק ופטריוטיות הוצאתי מאנשים, האשימו אותי, במצב החברתי, כלכלי, סוציאלי, אקונומי ועוד כמה מילים מפוצצות.

אבל לא חבל עליי, בן-אדם מאושר באמצע יולי, שעומד בכביש, כי הוא ראה, אושר בדמות אדם.

"אהבה זה יסוד הנפש כמו שהמים לגוף" הרהרתי לעצמי כתשובה. כולם צפצפו, אני הייתי המנצח והמנצח, הם איימו לנסוע ועצרו, קיללו אותי, ואני מרוכז בפלא הבריאה שדרס אותי, ושוב נזכר שאני באמצע כביש, רצתי לאי השני, נמלטתי מי ים הכביש הזה. יצאתי בזול, ב-"נו טוב" אחד, שב חיוך על הפנים, של איש שלא מבין, מה נחת עליו באמצע יולי, המשכתי ללכת, עם מזגן האושר הזה שנחת עליי.

נעצור שנייה , כי אני לא מאמין, מה קורה פה? איזה יפה, ביום הכי יפה לי. שיער בלונדיני ארוך, אם כי הוא נראה לי צבוע, משאירה שובל ריח אחריה, כמו מאפיה טובה של בושם, עניים כחולות ירוקות, שומה  קטנה בצד השמאלי, שפתיים בשרניות וגוף, אח! הגוף הזה נראה כבר, ממגאזין כזה או אחר. שוב אמרתי לעצמי וואוו ו וואוו.. המשכתי להתקדם, בלי לשים לב לכלום, המחשבה עליה מראה סרט עכשיו, אני מרוכז, אולי מרחף, כי קל לי לסחוב את עצמי יותר ויותר...לפתע הגעתי! תמיד היעד הזה, המחסום הזה, חוסמים, הפעם זה היה בניין משרדים ענק,שעמד מולי, אני מביט בו בפליאה "איזה עץ מוזר".

רצתי לקנות בקבוק יין, חייגתי לעבודה,

"הלו"

"כן.... מי זה?... הלו?"

"הלו"

"כן!...זה ג'ימס?"

"כן"

"מה כן!!" אמר בצעקה או יותר נכון צעק אמירה

" אל תשאל שכחתי להגיד לך.."

"אל תגיד לי.. ניחוש פרוע...אתה חולה"

עשיתי קול עצוב ואמרתי "יכול להיות שאני חולה מאוד"

הוא השתנק, הנימה השתנתה ב 180 מעלות, אני חיכיתי, כמה עצב מרכך אנשים.

"מה הפעם?"

"עזוב!" בקול רועד אמרתי

"מה?....תספר"

"עזוב נו!"

"אתה יכול לספר זה אני"

במשחק שח הדו-שיח, שח!

"היום אני מקבל תשובה"

"איזה תשובה? אתה יכול לספר לי, זה אני, א נ י !"

"משהיא ששכבתי אתה מזמן.... חולה מאוד"

"זה מה שאני חושב שזה?"

"לצערי.... כן" ו...מט!!!

"טוב אני מבין, שאתה כבר לא תגיע היום"

השתעלתי "כנראה שלא"

"אז...בהצלחה ותתקשר אלי ברגע שאתה יודע תשובה"

"או קיי  ביי"

וניתקתי. רציתי להגיד לו, ששכבתי עם אשתו, וגם היא צריכה לעשות בדיקה, אולי אז, היה אכפת לו יותר, הרי גם אני כסף לו, כמו שהוא לי, ואני צריך את העבודה, בשביל קצת שינה טובה, אם לוסי השכנה, לא תרקוד לבד, סליחה, עם בעלה המנוח, וואלס באמצע הלילה, וקצת אוכל.

מסתכל מסביב, לאיזה חנות קטנה, ליין קטן, לסוד גדול, אני מצחיק את עצמי, לפחות בהגיגיי שטות. ראיתי שם, איזה חנות, מתקדם עם שיר ילדים ישן בראש,  מתקרב, רואה את פרצוף הג'וקר שלי, מחייך אליי מחלון לא נקי, והנה, אפילו הדלתות נפתחות מעצמן, רוח המיזוג עוברת דרך כל עצם, עורי התברווז לו,  אני מתביית על היין, מביא אותו , המוכר אומר לי במבטא כבד, "הו אני רואה שיש לך טעם טוב, בין היינות הזולים, הוא נחשב ליוקרתי ביותר." (לפעמים אני מרגיש תייר בבית שלי) אני עונה בביטחון "כן בטח, אני יודע" (בלי שמץ של מושג, אני יודע כמה זה עולה, חרא יין, במחיר של מים, שוב אני משעשע אותי בחריזה). מפשפש לארנק, עיניי המוכר התרוממו, תמיד הם חשדנים, בום! פלאשבק, אני רואה תמונה שלי, ושטר נופל בלי לקבל תמורה, אומנם, תמורה רגשית לכמה רגעים, אבל עכשיו, מפשפש למטבעות, מחפש בכיסים, מגרד קצת בראש, עד האגורה האחרונה. כמו תמיד, בדקה ה-90 יש מטבע שנסתר, זה שאתה מוצא, רק בפעם השניה של החיפושים. ויצאתי, אני גאה שדלתות נפתחות בפני, חום החוץ, מצליף לי מעילים ללבישה , לא אכפת לי, איבדתי כל פחד כבר להזיע, תצליף בי חום תצליף, לא איכפת לי להזיע!.

שבתי לעץ המוזר שעמד מולי מקודם, עליתי לצמרתו, עם הבקבוק היוקרתי ביד, כי לא היו שום פירות עליו, ואמרתי נחכה לה, שתבוא, לשקיעה.

פתאום, הכל נראה לי קטן, כמו נחיל נמלים גדול, ואני, חרגול שלא עובד, יושב עם בקבוק יין, נותן לראש להסתובב, חושב על צלם אלוהים שראיתי היום, ואיך אולי אני לא יראה יותר אותה, ושכחתי להשיל את נעליי מרגליי, זה כמו השטר לקבצן , המעשה הזה, ה"קרה" הזה, שקורה מפנק את הרגש לרגע עד רגע אחר, החוסר מעש הזה, לפעמים מביא אותך לציפייה, שאם המצב הזה יחזור, אתה תעשה משהו בנדון, אני אומר לעצמי במשך 28 שנה כבר, "מחר"!.

כמה עצובה השקיעה היום, היום הכי מאושר שלי, הוא גם היום הכי עצוב, אבל מה יותר טוב, אולי אני אמות בחורף שיבוא, אולי גם לא תהיה לי אהבה, אולי הילד שבי ירביץ לי, על מי שאני.

אבל עם חיוך, ואושר באמצע יולי, את זה שום דבר, שום כסף, לא יכול לקנות. אני יכול רק להודות על היום, ולקוות שבמחר באיזה מחר, יהיה לי עוד יום כמו היום.

נפרדתי כמו ילד, שנגמר לו החופש, ומתחילים הלימודים שוב. העצב הושיב אותי לבקבוק, ויעמם את המציאות בטח עד שאלך לישון. אני חושב רק על הדרך חזרה, אני נתקף ייאוש. אבל אסור לי לשכוח, את הדברים הקטנים שראיתי היום, יש ת'חתול מלמעלה, ושכנה שרוקדת עם מתים, והתפנתה דירה, אולי תיכנס לשם משפחה, משפחה חד הורית, הומו, הומואים, שוב משעשע את עצמי בשטות.

"בהיום יש תקווה למחר" חשבתי בקול רם. אז אושר, אני יחפש את הנוסחה שלך, בינתיים "דברים קטנים" רשמתי לעצמי, "נחכה ליום המחר ואולי מתישהו, נלמד להיות מאושרים תמיד" אמרתי לו. 

ישבתי, הדלקתי עם האצבע את כל אורות העיר, כמו מלך. שתיתי יותר מידיי "הללויה!!" צעקתי אמירה, ויצאתי לדרכי חזרה, ועוד מאושר יצאתי, עוד מאושר יצאתי.