פשוט ככה. פשוט ומסובך. אתה שכבת מלופף צינורות מבוהל, שברירי... ראיתי בעיניך שרק אל החלון אתה מבעיט בעיניים כלות. רק החוצה כמו ביקשת. בכית בכיתי איתך פחדתי מוות נדרתי לא לכתוב כאן עד שלא תצא. רק שלא יהייה לבלוג הזה כאן סוף עצוב. רק שלא. ולאט לאט, עם בוא השמש צינור אחר צינור מקלפים ממך הסכנה יורדת. חודש וחצי ואתה כבר בבית חלש ומתוק ופסח- כמעט ואסור לאפות. סופרת את הימים עד שאוכל לאפות לך עולם ומלואו ילד חיים יקר שלי, חזרת לחיים ואני חוזרת איתך.
|