במוסף הארץ מה-3 לאפריל התפרסמה כתבה מפרגנת על אסף ענברי, סופר יוצא קיבוץ שהוציא עכשו ספר העוסק בהסטוריה של קיבוצו, אפיקים. אחת הפסקאות שמשכה ביותר את תשומת הלב עסקה בטכניקת הכתיבה שלו, שמתמצתת גם מאורעות טרגיים במילים ספורות שבאופן זה מותירות רושם עז. הציטוט המדוייק מפיו: "אני נגד כתיבה פטפטנית. מה שעשיתי זו כתיבה יהודית דחוסה. המעשה הספרותי המקובל בתיאור דרמה הוא של השתהות, הרבה מילים על מעט זמן, אצלי זה ההפך, מכסימום זמן במינימום מילים. החסכנות זה טוב טעם בעיני."

לו היה אסף ענברי בין השופטים של תחרות הסיפור הקצר של הארץ, אף לא אחד מהסיפורים הזוכים לא היה מגיע לגמר. ובדברי על אסף ענברי אני מתכוונת אליו רק בתור משל לדיעה אחרת שרווחת בין דפי הארץ, שמעריכה סוג אחר לגמרי של ספרות מזה שנוטה לזכות בתחרות השנתית.

ואתחיל מגילוי נאות - גם אני כמובן שלחתי (שוב) סיפור לתחרות וגם השנה נדחתי. אבל שלא כבשנים קודמות, אני מתחילה להבין למה. השופטים עצמם מודים שברשימת שיקוליהם לא נכלל הצורך בדבר מעשה מעניין, מושך, שנוגע ללב או פותח צוהר לחיים שלמים בפחות מ-2500 מילים. כל זה לא דרוש ואפילו מיותר. מה שהם מבקשים זו טכניקה, זמנים מתמזגים ונשברים אחד בתוך השני או גיבוב אינסופי של מילים שאומרות אותו דבר, רצוי בלי סימני פיסוק.

וכך אנחנו מקבלים סיפור קצר (שנראה ארוך בהרבה) שעוסק בעיקר בטלפונים סלולריים תוך כדי שמן תוסס מנאגטים של עוף במזללה בקניון, תוך כדי תיאור הרעש הבלתי נמנע של ילדים משתובבים. סיפור נאה לכבוד ערב החג, כי רוב בית ישראל אכן עבר חוויה דומה בפשיטה המסורתית על הקניונים המתרחשת בימים שלנפי כל חג. נכון שהחוויה מסוייטת. העניין הוא - כולנו עברנו אותה ונשארנו לספר עליה, או לא. האם היא באמת מעניינית מספיק? והאם די בהורדת כל סימני הפיסוק בשביל להפוך סיפור מעין זה לראוי לציון? התיאור של בחור אנונימי שמרגיש שהשמן צורב את עיניו במשך משפט אחד בלתי נגמר מעורר תחושה של אדם היסטרי ובלתי שפוי. השמן מהאוכל המהיר נספג מהר מאד וכל תיאורי הצריבה והתסיסה מופרכים וחוזרים על עצמם. האם ב 2500 מילים לא ניתן למצא משהו נוסף לעסוק בו? אולי כן, אבל סיפור שלא מאזכר בשלבים שונים בהתפתחותו פסקאות קודמות לא כתוב בטכניקהמספקת עבור השופטים.

הסיפור שזכה במקום הראשון מכיל מעט יותר עלילה אם כי גם הרבה חזרות שבלעדיהן הטכניקה לא מספיק טובה בעיני השופטים. כאן מסופר על בחור בן 30 שעובד בשירות לקוחות של חברת סלולר ובשביל להדגיש את הפתטיות ו/או משא העולם ו/או העליבות של הקיום שלו ושל כולנו כי הכל אלגוריה אחת גדולה הוא גם מסתובב כפוף, חוץ משעה ביום. על כך נאמר: נאה. עוד משהו? כן, מישהו מסתורי מתקשר אליו מדי פעם ואומר שחייבים להודיע משהו. ברור (לפחות לבורים מהמדעים המדוייקים, שאין באמתחתם תואר אקדמי בספרות) שהדבר שצריך להודיע הוא שהעולם עלוב ו/או הקיום עלוב ו/או החיים עלובים. והבה נפקח את עינינו ונעסוק במה שבאמת חשוב. כאמור, נאה. שוב, הסיפור מתאר בחור עלוב שלא ניתן לחוש כלפיו שום חמלה או הזדהות - בחור פתטי וחסר עניין ציבורי, שקורותיו מתוארים במעין השפרצה אינסופית וחוזרת על עצמה, מרוצה מעצמה ומהמעט שיש לה לאמר. אלא שהסיפור כתוב בלשון מצוחצחת על ידי בוגר אחת הפקולטאות לספרות כלומר מודע לכל הניתוחים האפשריים, וכולל ב-2500 המילים שלו חזרות ואיזכורים שזה מה שהשופטים אוהבים.

הסיפור שזכה במקום השלישי הוא זה הקורה בו יותר מאשר בכל האחרים - על רופאת נשים שמבצעת במטופלת מעשה אלים ומזוויע ומפוטרת העבודתה. הסיפור מחולק ל-12 פרקים, כל אחד עוסק בתקופה אחרת בחייה, והתקופות מעורבבות ברוב נחת.

הזוכים אף הגיעו למקומות גבוהים עם סיפורים אחרים בתחרויות משנים עברו - מה שמעיד על קונסיסטנטיות במשך השנים של טעם השופטים.

מיותר לציין שלו היה מי שולח סיפור על איזו משרתת ומאבדת מחרוזת של גבירתה ועומלת חיים שלמים לשלם על מחרוזת זהה שקנתה, רק בשביל לגלות בסוף חייה שהמחרוזת האבודה היתה מזוייפת - זה לא מהסיפורים המתוחכמים והעקרים שהיו זוכים. סיפורים עקרים מרגש, מעניין, מאפשרות של הזדהות או צלילה למשך 10 הדקות שלוקח לקרא את הסיפור בנתח מעולם אחר, ברור ומושלם בתיאורו על אף קוצר היריעה. או סיפור על אומנת שאהבהאהבה עזה את הילד שגידלה, או על אדרת חדשה שמביאה למות בעליה... אלה סיפורים עם תוכן, עם עולם חי ונושם, עם זמן לינארי שכנראה כבר סר חינו במסדרונות הפקולטה. ובלי צורך לחזור על מאורעות שקרו בשביל להדגישם כי המילים הברורות והמדוייקות הנבחרו הן אלו שמייצרות את האפקט הנוגע ביותר ללב.

דבר מעניין נוסף הוא שכל הזוכים הם בוגרים של פקולטאות לספרות. האם זה הכרחי? כלומר, ברור שבשביל לכתוב סיפור טוב צריך להיות well read - לקרא עושר ומגוון של סוגי ספרות, לכתוב הרבה ולמצא (תוך דם ויזע ואולי בלי) את הקול הייחודי שהוא נטול מאמצי התחנחנות וחיקוי, שהם מהסממנים של כתיבה בוסרית. אוצר מילים עשיר אף הוא עוזר. אבל ידע עשיר בניתוח יצירות או יותר נכון "טקסטים" כפי שנהוג לכנות אותם המקצוענים - האם אי אפשר להעפיל למרומי ערימת הסיפורים בלי כל זה?

ובעיקר - מה הטעם ביצירה אומנותית אם כל מה שהיא גורמת לו הוא התמוגגות מהטכניקה, מאוצר המילים ומעוד סממנים חיצוניים, בלי לחדור לתוך הקורא, לטלטל אותו ולהחרט על ליבו? כנראה שאין כל טעם, אבל לא ביצירה אומנותית עסקינן כי אם בטקסטים עקרים.

ואם חזרתי על עצמי בפוסט זה, אין זה מכיוון שאני גוזרת על עצמי לאמץ את הטכניקות החביבות על שופטי התחרות אלא בשל חוסר כישרוני בזיקוק טקסט נקי וישר - כמו צ'כוב, כמו גוגול.