אוסטריאליה
מחשבות, חוויות, נסיעות ורעיונות ממקום אחר לגמרי - ממש.
פוסטים אחרונים
- ענן מלים 18/2/14
- מרחקים, חברים ותקשורת 10/11/13
- תנו להורים לשחק 17/10/13
- הכירו את ה- Nethoods 9/9/13
- אפקט מפגשי המחזור 27/8/13
- סופרי הצללים של האינטרנט 24/6/12
תגיות
ארכיון
חברים בראי החיים: תפקידם של מצבים חברתיים
| לג'ניס (בת 67) יש חברה אחת טובה במיוחד אותה הכירה לפני 35 שנים (בהיותה בת 32) דרך פעילות משותפת של ילדיהן: "לא חיפשתי חברה טובה אחרי שעברנו למקום החדש (לפני 15 שנים). לא היה לי צורך. כנראה שבן זוגי הוא החבר הטוב ביותר שלי כאן."
כתבתי כבר בפוסט קודם חלק ממחשבותיי לגבי תפקיד החברה הטובה (תקציר: ליבון סוגיות שקשורות בעולם בכלל ובעולם המבוגרים בפרט כחלק מתהליך גיבוש הזהות העצמית כמבוגרים עצמאיים). ועכשיו, אחרי שעוד כמה ריאיונות הצטברו באמתחתי, בייחוד של מרואיינות מבוגרות יותר, מעל גיל 60, הולכת ומתגבשת בי המחשבה שבעצם, תקופת ההתבגרות (בערך גילאי 18-25) היא העיתוי האידיאלי לקשירת חברויות טובות. כמובן אני מדברת כאן בהכללה, ויש הרבה מקרים יוצאי דופן, אבל ההרגשה שלי שבאופן עקרוני, יש כאן תהליך שחוזר על עצמו ומשותף להרבה מהנשים שראיינתי.
לאחר שלב זה, ובהתאם למצב החברתי של כל אחת (נשואה, רווקה, ילדים), מתגבשים צרכי חברוּת אחרים, בהם 1. בן הזוג הוא החבר הטוב ביותר, או 2. אין מקום / זמן / צורך לחבר טוב, או 3. יש צורך בחבורה יותר מאשר חברה טובה אחת, איתה ניתן להעביר זמן בבילויים בערבים, או לא פחות חשוב, בילויים עם הילדים, ומן הסתם יש גם צרכים אחרים.
נראה לי שבמיוחד אמהות, מקדישות הרבה פחות זמן לחברות, אלא אם כן מדובר בחברות כפולה, של האימהות והילדים. אני מוצאת שחברות כפולה כזאת היא החברות הנפוצה יותר בקרב אימהות מפאת רשימת המטלות הכרוכות בגידול הילדים ותחזוקת הבית, והעובדה שיש לספק צרכים של כמה אנשים (גם אם אלה אנשים קטנים) ביחד.
מה שמביא אותי לחשוב על הגברים והאבות בפרט. נראה שרובם מעבירים את זמנם בעבודה ושם נוצרות חברויות כאלה ואחרות. מעניין לבדוק כמה מהחברים (ובפרט החברים הטובים) הם קולגות לעבודה, חברים מהתיכון / צבא (בהתאם להנחה שלי לגבי חברות טובות), אבות לילדים בני אותו גיל (למה נראה לי שהסבירות לכך היא די נמוכה?), בנות הזוג, שכנים (כמיטב המסורת בימים שבהם אבות עוד היו חוזרים הביתה בשעה 4-5?), ולמי אין חברים (טובים או בכלל).
ועוד עניין - נשים בגפן, שאינן חיות עם בן זוג - מרואיינת בת 50 שנפרדה מבן זוגה בשנה החולפת דיווחה על הידוק קשרים משמעותי עם חברות ובמיוחד החברה הטובה. כאשר הילדים כבר מספיק עצמאיים (גיל ילדיה קרוב ל- 20 שנים), נוצר זמן פנוי וצורך בחברה: "מכיוון שאני בגפי, אני מחפשת מה לעשות בערבים. אני לא רוצה להישאר לבד בבית. אז כל יום, אני מארגנת משהו עם אחת מחברותיי". החברה הטובה שלה היא מישהי שהכירה דרך חברות של הילדים לפני שנים רבות, ואילו עכשיו היא מהדקת קשר זה וקשרים עם חברות נוספות לצורך בילויים משותפים. על התקופה בה ילדיה היו צעירים יותר היא מעידה: "לא ידעתי איך ליצור חברויות כשהיו לי ילדים קטנים. לא הייתי טובה בזה. התרכזתי בגידול הילדים לא במציאת חברות או בחיים מחוץ לחיי עם הילדים, אבל שמרתי על חברויותיי הותיקות".
ושוב נותרתי עם סוגיית ההתייחסות לבן הזוג כחבר הטוב ביותר... כנראה אצטרך להעלות אותה על הכתב בנפרד, ובהזדמנות אחרת. |
תגובות (33)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צטט: עיינה קימרון 2009-04-20 18:15:18
אשתף אותך במעט הרהורים:
היי עיינה,
תודה רבה על התשובה המאלפת! היא מאוד מאוד מעניינת. בשל התגובה המפורטת, הגבתי מאוד בקצרה, אבל מאוד נהניתי. אשמח להמשיך להתדיין בנושא בדואל :-)
אשתף אותך במעט הרהורים:
כל אחד מאיתנו לוקח את המושג חברות למקום קצת אחר. עד כדי כך שלפעמים נדמה שכל אחד מדבר על "משהו" אחר.
ולכן השאלה הראשונה בעיני היא - מה זו חברות בעיניך/כם? מהי חברות עבורך/כם?
אצלי, נקודת המוצא היא בלשנית-סמנטית. לכן אני שוחה בים של הגדרות בלי לעשות את זה בחיים האישיים.
בשובי ארצה נאלצתי ללמוד "עברית מודרנית" (ציטוט מפי בנותי) וכך גיליתי שהמלה חבר שינתה את המשמעות שלה באופן מהותי. המכר וידיד כמעט נעלמו מהעולם, היום חבר יכול להיות ידיד או מכר שבחודש האחרון היתה בינינו אינטראקציה הדוקה. וחבר יכול גם להיות מישהו שהיה חבר בתיכון ומאז התפצלו הדרכים ("יש לי חבר טוב באמריקה. אנחנו לא בקשר"). אני חושבת שחלק גדול מהשינוי קרה אחרי שרבין נרצח. אז נולדה הסיסמה "היה שלום חבר". ואז הולידו גברי ישראל את המושג ההפכפך "אח" שנע על ציר מחבר למסטינג ועד "היי אתה, אל תעצבן אותי". אבל אם יגידו "אחותי" זה עלול להישמע מאיים ולא חברותי. זה לא בתחום המחקר שלך אבל כדאי לשים לב לדקויות אם את נתקלת בהן. הפערים הסמנטיים קיימים פה בין הדורות - בין מבוגרים לצעירים. ואצל נשים זה שונה מגברים. ויסלח לי העולם על ההכללה הזו.
ממש מעניין!
... מה הן האיכויות השונות של חברות בין נשים לעומת חברות בין שני המינים, לעומת חברות עם בן הזוג?
חברות בין בני זוג נשענת גם על אינטימיות מינית ובית משותף. בחברות בין נשים יש אינטימיות רגשית (שיחות נפש) אבל אין ילדים וחובות משותפים. המגרש שונה, התנאים שונים, הצרכים שונים, והחוקים שונים.
מעבר לכל זה, אני צריכה עוד לתשאל אחת מבנותי שמדהימה אותי ביכולת שלה לנהל חברויות גם עם בן הזוג וגם עם בנות. האיזון אצלה מפתיע אותי כל פעם מחדש. מהבחינה הזו היא הדובדבן בראש עוגת המחקר הלא-אקדמי שלי וכשאסיים, אעביר לך חומר.
מחכה בקוצר רוח!
באשר אלי - אתן לך דוגמאות לחברויות הוותיקות ביותר בחיי - ראשית, אף אחת מהן איננה דרך הילדים.
גם אצלי - ואני מבינה למה. חברויות כאלה בעיני הן הרבה פעמים פונקציונליות. הילדים גדלים, משתנות החברויות. הן קיימות, אבל לא תמיד עומדות במבחן הזמן. מצד שני, לא כל חברות צריכה להיות - החברה הטובה ביותר והוותיקה ביותר: גם לחברויות זמניות או שטחיות יותר בהחלט יש מקום והן ממלאות תפקיד חברתי חיוני.
צחקתי כשקראתי את דבריך. בתגובה הקודמת שלי כתבתי את זה ומחקתי.... :) זה נשמע קצת בודהיסטי אבל זה כל כך נכון - לכל אדם שחוצה את חיינו יש סיבה ותרומה. אין אינטראקציה בין אנשים שלא ממלאים "משהו" אצל אחרים, וזה נכון גם לחברויות. (ואני לא בודהיסטית)
...
בעניין הגברים - אכן הופתעתי. אני עדיין מהאסכולה שטוענת שחברות בין המינים טומנת בחובה תמיד מתחים מיניים - גם אם לא תמיד מודעים להם.
זה היה נדיר ונשאר נדיר כי זה נגד חוקי הטבע, אבל אני לא היחידה בעולם שיש לה חברויות כאלו.
מתח מיני הוא כמו חשק לגלידה. אפשר להחליט על דיאטה כשהולכים ב"סימטה" הזו (THAT ALLEY). לעומת זאת, מתח בין נשים (קנאה למשל) יכול להיות הרסני הרבה יותר כי סוחבים אותו גם לרחוב הראשי...
אהבתי את המטאפורות...
חברות אפלטונית אפשרית כשמקפידים על הכללים ויש בסיס משותף של ערכי מוסר. חברות עם נשים היא קפדנית פחות ולא חסרות בעולם דוגמאות לסיפורי בגידה בין חברות.
היי דנה,
תודה על התגובה, אכן קונספט מעניין - חברות בגיל צעיר להחלפת מידע ובגיל מבוגר יותר - הרצון להימנע מבדידות.
עדיין אין לי מסקנות מהנתונים שלי, אבל יש לי הרגשה שזה לא כל כך חד וחלק. עובדה שיש חברויות בגיל הצעיר שמחזיקות מעמד הרבה מאוד זמן אחר כך, ואילו לגבי הבדידות - הופתעתי לגלות - אבל מספר לא מבוטל של נשים הצהירו באופן מאוד ברור כי הן לא מרגישות בדידות - כולל אלו בגילאים המבוגרים יותר (מעל גיל 60)...
ולגבי בן הזוג כחבר - אכן, אני צריכה לשבת בקרוב ולפרק את הנושא לגורמים :-)
:-)
אורית.
שלום לך אורית!
הפתעה נעימה חיכתה לי פה כי מאז שחזרתי ארצה (מאוסטרליה ד"א) אני חושבת על המושג חברות. חשבתי ונתקלתי בך.
אשתף אותך במעט הרהורים:
כל אחד מאיתנו לוקח את המושג חברות למקום קצת אחר. עד כדי כך שלפעמים נדמה שכל אחד מדבר על "משהו" אחר.
ולכן השאלה הראשונה בעיני היא - מה זו חברות בעיניך/כם? מהי חברות עבורך/כם?
גיליתי שנשים במערכות יחסים מקטינות את אופק החברות עם נשים בגלל מסגרת הזמן המצומצם. זמן הוא משאב יקר ויש לו השפעה על מידת החברות, השפעה רבה יותר מזו של אהבה לגבר על האנרגיה להשקיע בחברות עם נשים. כשיש בן זוג משקיעים במערכת איתו, ילדים מחברים בין אמהות, פנויות מתפנות להשקיע בחברות עם נשים. התופעה הנילווית לתנודה הזו מקצה לקצה היא שמעטות הנשים שמוצאות איזון בין חברות עם נשים לבין חברות עם בן זוג.
האם חברות לאשה זהה לחברות בן זוג? אני לא בטוחה. נראה לי שלפעמים נשים מוותרות על חברות עם נשים בגלל שיש בן זוג. אולי בגלל שהן כבר לא צריכות אותן, אולי זה בגלל מחסור בזמן, ואולי בגלל שהמושג חברות לא מוגדר דיו ולכן קל "לטייל" בן חברויות ולבלבל בין האיכויות השונות שכל סוג יכול להעניק.
באשר אלי - אתן לך דוגמאות לחברויות הוותיקות ביותר בחיי - ראשית, אף אחת מהן איננה דרך הילדים. שתיים הכרתי במסגרת העבודה. שלישית הכרתי באינטרנט לפני יותר מ-10 שנים (סיפור חריג בפני עצמו) וזו ידידות אמיצה. הרביעית דרך יחסי שכנות מלפני 200 שנה בערך. שתיים מתוך הארבע הן גברים בעצם...כן, זו חברות אפלטונית והיא איתנה מתחילתה ועד היום. גם הם "חברות" שלי (ונשותיהם רגועות מאד). הרי לך עוד חומר למחשבה.
עניין גיבוש החברות בגילאים 18-25 נשמע מאוד נכון, וכמעט כל דוגמא מסביבי ממחישה את זה.
לגבי תפקידי החברות בגילאים שונים, אני זוכרת שקראתי מזמן מאמר שמצא שבגיל צעיר התפקיד העיקרי של חברויות הוא החלפת מידע, ובהתאם לכך ישנן חברויות רבות, ואילו בזקנה זוהי בעיקר פונקציה של הרצון להימנע מבדידותץ
כמובן שזוהי רק השורה התחתונה, ובהתחשב בכך שזהו מחקר ישן, אני יכולה לחשוב על מסקנות יותר מפורטות ומעמיקות, אך בכל זאת נראה לי שיש בכך משהו.
מחכה לשמוע על הבן זוג כחבר!
:-)
תודה אורית :-)
מעניין, אף פעם לא חשבתי על זה.
אורית - העלית פוסט מעורר מחשבה !
כשהחיים הזוגיים נכונים ומתאימים - בן הזוג הוא החבר הטוב ביותר - וזה נפלא !
אבל יש גם מצבים אחרים - ואז חברה טובה יכולה להיות ברכה אמיתית.
אני מאמינה שעם מצבי החיים המשתנים, משתנה גם הצורך בחברות.
אני חושב שהסרטון הזה מציג את הגישה לפיה חברויות וירטואליות אינן אמיתיות בצורה חדה (ומצחיקה) מאוד.
הוא אמנם על טוויטר אבל אפשר בהחלט למצוא קווי דמיון לקהילות וירטואליות אחרות, כולל זו הצנועה (?) שלנו כאן.
"friends don't just shout randomly into the darkness in hope someone is linstening"
אני חייב להודות שאני אישית עדיין לא סגור על זה. מצד אחד נראה לי הגיוני שאנשים צריכים את הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, בכדי ליצור כימיה אמיתית, מצד שני, ה"חלל הויטואלי" בכל זאת מאפשר לא מעט ממה שאפשר היה לקבל ב"עולם האמיתי", כולל החלפת דעות ורעיונות, התרשמות ממראה ומקול וכן, אפילו בילוי זמן רב ביחד.
אולי מה שחסר כאן זה מרכיב הכורח? בסיטואציות בעולם האמיתי, בהרבה מקרים אנחנו יוצרים חברויות כאשר אנחנו נאלצים לבלות זמן ממושך בחברת קבוצה של אנשים. ההכרח הזה יגרום לנו לבחור מתוך הקבוצה את אלה שהכי מתאים לנו להיות אתם בקשר, אבל הוא יעשה עוד משהו- הוא יאלץ אותנו להיות סבלניים כלפיהם ולנסות להתמיד בקשר גם כשהוא פחות נעים לנו, וכך יוצא שאנחנו "נאלצים לגלות" צדדים באישיות של החבר החדש שלנו, שאולי ללא ההכרח לא היינו מגיעים אליהם.
אני חושב שזה מרכיב שמחזק קשרים (גם זוגיים, אגב) ואני חושב שהמרכיב הזה חסר בקשרים וירטואליים, בגלל עודף היצע והקלות הבלתי נסבלת של מעבר לקשר הבא.
יש לי עוד הירהורים בנושא, אבל עדיף שאני אחזור לעבודה...
היי אורן,
תודה על התגובה.
התעודדתי ממה שכתבת לגבי החבירטואלים בעניין השהות הממושכת בצוותא כתנאי הכרחי לחברות ואני כבר די מכינה את עצמי ל"קרב" אקדמי בעניין זה. אני, כמוך, מאמינה שזה תנאי הכרחי להיווצרות חברות, בעוד שתומכי הווירטואליה מאמצים את הגישה לפיה תנאי זה הוא מיושן ובעומד בסתירה למציאות המעידה על יחסים ווירטואלים משמעותיים. נכון שיהיה מעניין לחקור את זה. עם זאת, אני לא חוקרת חבירטואלים (עדיין). המחקר שלי מתמקד בחברויות מהסוג ה"ישן". אולי יום אחד כשאהיה גדולה...
*ולמי שתמה מה זה ה"חבירטואלים" הזה...
מכירה מאוד ומבינה את הנקודה. בכל זאת, אולי מזל שאמצעי התקשורת עדיין לא מהווים תחליף למפגשי פנים מול פנים, שכן אז, הביקורים בארץ היו הולכים ומתמעטים...או שלא ?
:-)
אורית.
פוסט מעניין (כרגיל).
אני די מסכים עם רוב הקביעות/הנחות שלך. כך למשל, אני מניח כי לא תמצאי גברים רבים שהכירו את חבריהם הטובים דרך חברות של ילדיהם. הסיבה נראית לי די טריוויאלית- אנחנו מבלים מעט (מדי) זמן עם ילדינו וכך גם מבלים מעט מאוד זמן עם הוריהם של חבריהם של ילדינו.
וזה, בעיניי, מצביע על אחד הגורמים החשובים ביצירת חברות- שהות ממושכת בצוותא. אני נוטה להסכים עם מגיבים אחרים שאמרו שחברויות נוצרות לרוב בסיטואציות משותפות- לימודים, עבודה, צבא... גם גידול משותף של ילדים זו סיטואציה משותפת ומגבשת.
ברור שבכל סיטואציה כזו, אנו נבחר את האנשים שיותר מתאימים לנו ואתם ניצור קשר הדוק יותר.
מכאן אני מסיק שבכדי ליצור חברות טובה (מבלי להכנס כרגע לשאלה מהי חברות טובה) צריך איזה פרק זמן מינימלי של שהות משותפת, שנוצרת מכורח נסיבות כלשהן, ואולי גם עניין "חיצוני" משותף כלשהו.
בהקשר הזה, מעניין לחזור אל ה"חבירטואלים" שלך ולבדוק לעומק כיצד נוצרות חברויות באמצעות האינטרנט והאם הן מתפתחות ליחסים הדומים לחברויות מה"עולם האמיתי".
היי אורית,
כתבתי את מה שכתבתי כי בחברה המסורתית של פעם, עם מוביליות נמוכה למשך כל החיים, החברים שלך היו אלו שגדלת איתם. היום הסיפור הוא אחר. אולי דוגמא קיצונית היא בני משפחה שמתפזרים, ונאלצים להסתפק בטלקומוניקציה. את נמצאת באוסטרליה, את מכירה את זה. האם זה מספיק? אולי לא, אבל כאשר הקשר חזק (יש לי בן בחו"ל), זה בכל זאת עובד.
אורן
עבדת עלי.... הלכתי לחפש פוסט כזה אצלך ולא מצאתי...
היום בערב מימונה. ואחר כך שקט. אצלכם גם ?
היי יוסי,
מאוד מעניין אותי לדעת איך הגברים חושבים ומתנהגים בהקשר הזה - אתה מוזמן לפרט...
ולגבי הספר - תודה על ההמלצה - אחפש אותו בביקור הבא...
תודה!
אורית.
תודה :-)
נעמי בתנוחה החביבה עליה לצפייה בטלויזיה...ובטלויזיה, פרומו לעקרות בית נואשות...תודה על התגובה ראומה :-)
אורית.
נכון. יתאים לגמרי עם פוסט "חברות בראי המוות"...
:-)
תודה,
אורית.
היי אורן,
תודה על התגובה המעניינת.
אני רואה את הדילמות של החברה המודרנית (לעומת החברה היותר מסורתית) קשורות באופן ישיר למגבלות המקום - עליהן כביכול ניתן לגשר היום בעזרת אמצעי הטלקומוניקציה. השימוש ב"כביכול" במשפט הקודם נובע מהמתח שעדיין נוצר בהיעדר הערך המוסף של פגישות פנים מול פנים שעדיין לא נמצא להם תחליף באמצעי התקשורת כיום. כך שבעצם אנחנו עושים את הפעולה הטכנית של ההתקשרות ויש שכר מסויים בצידה, ומצד שני, אנחנו עדיין כמהים לאותה תקשורת חמה, אישית ואנושית שאנו זוכים לה פחות ופחות בימים אלה.
ולגבי מי חברינו - יש לא מעט מחקרים שמראים על הקשר בין המרחק הגיאוגרפי למעגל החברים, ואפילו בבחירת בן הזוג לחיים. אז מצד אחד הקרבה הגיאוגרפית פותחת אפשרות לקשר, בד בבד עם העובדה שהיא מונעת או מורידה את הצורך למצוא את אותם חברים רחוק יותר, או וירטואלית יותר. ולהיפך, באין חברים קרובים פיסית, אנו נאלצים להסתפק בחברויות רחוקות ווירטואליות (למה זה ממזכיר לי מישהי....)
:-)
אורית.
ממש מסכימה. לקח לי הרבה זמן להבין את זה - שלא חייבת להיות חברה טובה צמודה (רצוי גיאוגרפית) בכל שלב בחיים. אין ספק שבידיעה שמישהי שם מכירה אותך, שומרת על קשר באופן קבוע ומחכה בקוצר רוח לחיבוק שלך יש משהו חיוני ומחמם את הלב. לגבי חברויות הגברים ממוקדי שיחות העבודה - זה לא קורה גם לנשים? ומה כן "שווה" שיחה? ואולי עצם המפגש מהווה את עיקר ההנאה ופחות חשוב מה נאמר שם (התוכן)...ושוב חזרתי ל"מדיום הוא המסר" של מקלוהן החביב עלי... ולגבי התמונה - תודה ותודה :-)היי מיכל,
וגם תודה על ההצטרפות :-)
תודה :-)
מסכימה עם מה שכתבת.
גם אצלי זה כך. מאז שמצאתי את בן זוגי, הוא החבר הכי טוב שלי ויש פחות צורך בחברות טובות. כמובן שגם הילדים והשיגרה סביבם מספקים תעסוקה רבה ואין זמן פנוי כ"כ לחברות אחרות.
מעניינת מאד נקודת המבט הנשית ...
הגברים חושבים ( ומתנהגים ) שונה כאשר מדובר בחברויות .
היות ואת רחוקה , שם בגולה דוויה ( אשר הייתי מת להיות גם ... ) את כנראה לא נחשפת עדין לספר חדש ( הוצאת זמורה ביתן ) - "עוד אהבה אחת ודי" , המדבר על חברויות של נשים בסביבות גיל 40 ... ( אני עדין לא קראתי אבל מה שקראתי נראה מעניין ) .
תמונה ששוה פסטר. מקסים.
קודם כל, כשאת כותבת חברות, את מכוונת לחברוׂת- girl friends או לfriendship?
מוסיפה לדברים של אורן- מצבי לחץ, כמו צבא, קורסים קשים באוניברסיטה, טיולים ארוכים שיש בהם אתגר פיסי ו/או סכנת חיים, גורמים לאנשים להתקרב.
למה זה בעצם?
האם יותר קל לסמוך על אדם שמכיר אותך במצב לחץ, ושאתה מכיר אותו כנל?
האם נוצרות סיטואציות בהם אנו נעזרים באנשים ומתוך שיתוף הפעולה נוצרת קרבה?
או אולי ההורמונים שמופרשים תחת לחץ גורמים לצורך גדול יותר באנשים ולחיבור?
ושאלה אחרת בנוגע לחברות- מדוע חברויות גוועות והאם ניתן לחדש אותן?
ואכן, שאלתי גם את עצמי, על סמך נסיוני האישי ולפי האנשים שאני רואה סביבי, מיהם החברים שלנו, ומתי אנחנו מתחברים אליהם? והרושם שלי היה שקל יותר להיות עם מי שגדלנו איתו או היינו כפויים להיות איתו בדרך אחרת (מילואים, למשל, או לימודים אקדמאיים). אולי כי אז המאמץ ליצור את הקשר קטן יותר. ולכן מסקרנות אותי המסקנות שלך... המשיכי לדווח!
אורן
ולפעמים גם זה קורה. http://cafe.themarker.com/view.php?t=983263
מצטרפת.אני קוראת, מהנהנת ומסכימה.
מחכה לפוסט המובטח ולתובנות הנלוות.
אהבתי מאוד.