יש לי צב בגינה. כל בוקר הוא כאן ידידי החדש. וכשאני שומע את הרחש המוכר,המתמשך והאיטי בעלים משהו בי נרגע ושמח לקראתו. אני מתיישב בפינה שלי בבוסתן,נושם את נשימותי העמוקות. לאט לאט אני מרגיש איך השקט מתפשט בגופי ובתודעתי וכיצד אני נרגע,נפתח ומתרווח לי בכסא. והוא,כדרכו מאז ומעולם,ממשיך,בהתמדה, ללא בהילות וללא לוחות זמנים. אני מתבונן בו,בידיד החדש,ושמח. לא – אין צורך בריגושים ראוותניים ; אין צורך בשיווק אגרסיבי. כאן החיים כדרכם ממשיכים. בהרמוניה,רגע ועוד רגע,בהתמדה.עוד נגיעה זהירה, עוד ניסיון ועוד פסיעה – ובסוף הוא מתגבר על כל גבעה,גם התלולות שבהן... לאט לאט.לאט לאט. הכל מסתדר בסוף. צעד צעד.וגם אם אני נופל – אני קם ומנסה שוב. ושוב. כך הוא מראה לי,ידידי הצב. אני שמח בחברי החדש. עמנואל |