כבר 10 שנים שאנחנו יחד. קשר חזק. תלותי. חומרני. ריגשי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. אחרי שלוש שניות ידעתי שהמתוק הזה שלי ויהי מה. הוא העניק לי מבט הולם ועמוק לאחר כדקה וחצי, ואני, השבתי לו מבט בעיניים חתוליות ואחרי שלוש דקות כבר היה לי את המספר שלו. מספר חזק. בהחלט חזק.

בהתחלה זה היה מוזר. לא הייתי רגילה לסוג כזה של קשר.

הוא אהב ללכת איתי לכל מקום וזה כבר הפך למטורף עם הזמן. לפניו היו לי שניים רציניים. אבל הם? אהבו להישאר בבית. לא היינו יוצאים מפיתחו. תמיד ביחד במיטה, או במטבח, או בסלון. אפילו  בשירותים(חולני). אבל זה היה רק בבית. קשרים מוזרים.

איתו זה היה אחרת. הכי אחרת שאפשר. אני זוכרת שפעם הזמנתי תור אצל רופא נשים. והוא? היה חייב לבוא איתי גם לשם. תלותי אמרתי? כנראה שמאוד. אבל משהו בי אהב את זה. 

ההזדקקות הזו, הצורך להיות ביחד כל הזמן, ללא גבולות, בלי תנאים, זה היה שונה, מיוחד, חם וחזק. והוא היה חזק. הו כמה שהוא היה חזק. ועודנו, למרות שחלף לו עשור. לא להאמין.

הוא אוהב שאני לוחשת לו באוזן. שריטה שכזו. בכלל, הוא אוהב לשמוע אותי. תמיד קשוב, מקשיב, רגוע. מן פאסון כזה, שעושה לי את זה. אני יכולה לדבר אליו שעות והוא איתי. כל הזמן, מאזין ומפוקס רק בי. אני נדהמת לפעמים כמה סבלנות יש לו.

בתקופה האחרונה הוא התחיל להתעניין יותר במוזיקה. כל מוזיקה שלא תהיה, הוא מקליט. הוא שם, מתחדש כל הזמן ומחדש לי בווקאליות מיידית. ותמיד הוא מאתגר אותי. למרות כל השנים האלה. אפילו לאינטרנט הוא מחובר רק שנתיים. כן. לוקח ת'זמן.

והזמן? כבר עשר שנים. כל כך הרבה דברים עברנו יחד. כל כך הרבה אנשים עברו בינינו. גברים, נשים, מחזרים, משפחה, אנשים שעבדתי איתם, חברות ילדות. ותמיד הוא איתי. צמוד אליי ואני אליו. יש רגעים בהם אני אומרת לעצמי, די, נראה לי שמיציתי. הקרבה הזו מעיקה עליי מעט. מידי פעם. לא תמיד. אבל עדיין, קיימת המועקה הזו של ההזדקקות, הצורך להיות איתו, להרגיש אותו, לשמוע אותו ולהיות מושמעת גם כן. אבל אין כמוהו. במחשבה שנייה. בהחלט אין כמוהו. הוא חזק אצלי בלב. בכלל. הוא חזק. מספר חזק.

האמת היא שעוד חצי שנה נגמרת ההתחייבות לשלוש שנים. נראה, אולי אני אעבור לפלאפון.

יהיה קשה להיפרד מהמספר הזה של סלקום. חזק. חזק.