"... ובכן, שלום גם לך, מאניפני," ענה ג'יימס בונד בקולו הגברי והמסוקס למזכירתו של אם.

   מתוך קנאה כיביתי את הטלוויזיה ויצאתי לרחוב לעשן סיגריה. השעה הייתה מאוחרת ובקושי היו אנשים ברחוב. על המדרכה מולי ישב קבצן, מבקש ממני סיגריה בתנועת יד. חציתי את הכביש, ניגשתי אליו והדלקתי לו סיגריה.

   "תודה, אחי. שתזכה למצוות," אמר הקבצן.

   שנינו נשארנו שם ועישנו באחוות מדוכאי הלילה.

   "שלושים מיליון," פלט לפתע הקבצן.

   "סליחה?"

   "שלושים מיליון," אמר שוב, "זה הפרס בלוטו השבוע. מילאת כבר טופס אתה?"

   "לללאאא..." עניתי לו בחיוך מתנצל, "אין לי מזל בדברים האלה."

   "אני יודע מה אני הייתי עושה אם הייתי זוכה," הוא התחיל לספר בחיוך הוזה.

   "מה היית עושה?" שאלתי אותו.

   "הייתי קונה קופסת נובלס," הוא אמר ולא הוסיף עוד. רק עישן.

   "נו, ומה תעשה עם שאר הכסף?" שאלתי כשהבנתי שאין המשך לתשובה שלו.

   "אאאההה...?!" הוא מלמל, לא מבין מה אני רוצה ממנו כל כך מאוחר. "עם השאר? מאיפה אני לדעת. אם הייתי טוב בכספים לא הייתי מגיע למצב הזה." סיים בחיוך, זרק את הבדל היישר אל הצד השני של הכביש, מול הכניסה לבית שלי, ונעלם בחשכת הסמטה.

   גמרתי את הסיגריה ושמטתי אותה אל המדרכה, גלגלתי אותה עם הרגל למקום שבו הוא ישב וכיביתי אותה אם הנעל. עין תחת עין. המשכתי לעמוד שם עוד קצת ולבסוף חזרתי הביתה, אל ג'יימס בונד שלי.

   חודש ומשהו מאז אותו לילה. יצאתי אל הרחוב לסיגריה בודדת לבנאדם בודד. נזכרתי בקבצן ההוא, שעבר כבר הרבה זמן מאז שראיתי אותו. הוא בטח מת מדלקת ריאות, חשבתי - היה חורף קשה השנה.     

   הרחוב היה שומם לגמרי, מדי פעם מכונית חלפה על פניי. שמעתי מוזיקה שהגיעה מרכב שהתקרב ממעלה הרחוב, שהלכה והתחזקה, עד שהגיעה למקסימום הואליום כשהמכונית עברה מולי. אחלה מוזיקה זה שומע, אמרתי לעצמי והנהנתי 'וואלה' עם הראש.

לפתע נשמעה חריקה של בלמים והמכונית החלה לנסוע לאחור.

   "זה כן אתה!" צעק לי הנהג והחליש את המוזיקה.

   "אני מכיר אותך מאיפשהו?" שאלתי אותו.

   "פעם ישבתי איתך בדיוק פה ונתת לי סיגריה, אתה זוכר? לא הייתי בדיוק מגולח אז..." הוא הפנה לי פרופיל ועשה פרצוף עצוב, למרות שראיתי שקשה היה לו למחוק את החיוך מהפנים.

   'היי, זה הקבצן!' אני הייתי המום לגמרי. התחתונים שלי ירדו אל הלב.

   "מה קרה לך," שאלתי דרך החלון, "זכית בפיס או משהו?"

   "בלוטו," הוא סיפר בחיוך ענק, "שלושים מיליון, גבר."

   'למה לי זה לא קורה,' כעסתי על עצמי.

   "קח," הוא הושיט לי קופסת סיגריות, "אני חייב לך." ואז הוא נסע משם, וחוץ מפה ושם בטלוויזיה, לא ראיתי אותו יותר.