אני זוכרת פלאשים קטנים של שנים ארוכות. עד שברחתי. אני זוכרת חדר וחצי מופרדים בידי דלת זכוכית על מסילה ושעון כתום שצלצל כל בוקר פעם אחת וכולם קפצו לדום. אבא כבר לא היה. ככה זה כשמתחילים לעבוד מוקדם. ואימא קמה בזריזות. ככה זה כשמגדלים ילדים. אני זוכרת את הראש שלי נדפק על הקיר. את הגוף שלי פצוע וחבול. אני זוכרת שהייתי מתפללת. מאז הפסקתי וחזרתי שוב. אני זוכרת את הבדידות ואת הפחד. אני זוכרת את האדישות מסביב. תמיד טענתי ואני אמשיך ואטען אדישות היא הפשע הגדול מכולם. אני זוכרת הכל בתמונות. אני זוכרת רדיפה. השפלה. אדישות. אובססיה של סבל.

ואני כמו ג'ק של המינגווי, זה מוזרח השמש, לא מאמינה שיש טעם לדבר היום, מי יכול לעכל, לא מצליחה לשתוק, הראש רודף אחרי עצמו ונזכר ורואה ונבהל וכואב. כל הזמן מסתובב.

שוב אני כותבת.