בתאריך 5/4/2009 התנהל מעל דפיו של העיתון "כלכליסט" רב שיח בנושא מערכת החינוך בישראל. כתבתי תגובה אישת לעורך העיתון והוא ביקש שאכין כתבה. לאחר שסיימתי את כתיבתה החלטתי שאיני רוצה להיות מעורב בשיח הציבורי ובפוליטיקה הארגונית של החינוך בישראל, אבל מכיוון שהכתבה הייתה מוכנה חשבתי שאתם תוכלו להפיק ממנה תועלת.

(תודה לעידן גרינבאום)

הכתבה ארוכה ולכן הפרדתי אותה לשלושה חלקים:

1. מטרת מערכת החינוך

2. נושא התקציב וסעיפי ההוצאה

3. נושא האלימות

כבר מבחירת המשתתפים בפאנל ברור שלא מדובר ברצון למצוא עתיד לחינוך אלא בניסיון להבין את המצב. שני גורמים היו חסרים בין המשתתפים: השלטון המקומי וההורים שהם נציגי הלקוחות (התלמידים).

עד כמה שיישמע מוזר, אין לנו הגדרה מוסכמת של מטרת העל של מערכת החינוך. אמנם כל בית ספר נמדד על פי הישגי הבגרות והישגי המיצ"ב אבל משרד החינוך מסרב, בתוקף, להפוך את הציונים למדד הקובע.

אז מהי מטרה אפשרית של מערכת החינוך בישראל?  - הישגים!!

כראש העיר ערד דרשתי שכל מטרה שתוגדר תהיה כמותית ומדידה ועד שיימצא כזה מדד, אנחנו מתמקדים בציוני הבגרות. "מערכת החינוך בערד מחויבת לשפר את הישגי התלמידים". במאמץ עירוני שנמשך כשלוש שנים הצלחנו להעלות את אחוזי הבגרות בעיר מ- 48% ל- 63%.

הגדרת מטרה ברורה לכל השותפים: הורים, מורים ותלמידים היא הסיבה העיקרית להצלחה.

ואתם הקוראים פנו לעירייה או למועצה ותתעקשו לקיים דיון שבו אתם מעורבים בקביעת יעדיה של מערכת החינוך של ילדכם. כל מטרה ראוייה ובתנאי שהיא ניתנת למדידה ושיפור במדדי המטרה שנבחרה ישביע את רצונכם ויהפוך את ילדכם לאדם טוב יותר (לדעתכם!!)