נושא נוסף שעולה לדיון הוא האלימות בבתי הספר. גם כאן, לא יורדים לשורש העניין אלא מנסים לטפל בסימפטומים.  לדעתי, מקור האלימות והמקור להישגים הנמוכים הם תוצאה אומללה של החלטה מאוד פופולארית:

במערכת החינוך הישראלית אסור לתייג ילדים.

לכן, בכל כיתה, בכל בית ספר וכמעט בכל יישוב יש ילדים מחוננים, ילדים ממוצעים, ילדים "מתקשים"/עצלנים, ילדים מפגרים (זו מילה אסורה לשימוש אבל מדויקת מבחינת תיאור מצב רפואי) וגם ילדים בעלי הפרעות התנהגותיות ואחרות. זאת כמובן, אם מוציאים מכלל דיון את היישובים החזקים והגדולים שבהם יש בתי ספר "אליטיסטיים" שעושים מבחני מיון לפני קבלה.

והתוצאה הבלתי נמנעת היא שאין מורה בעולם שתצליח להעביר שיעור שבו כולם יהיו מרוצים וילמדו. לכן יש בעיות משמעת. אין פלא שבסינגפור יש שקט בכיתה בת 50 תלמידים ויותר. הם ממיינים את התלמידים ויוצרים אתגר אינטלקטואלי לכלל היושבים בכל כיתה.

הסלוגן של וועדת דוברת היה "כי לכל ילד מגיע יותר". אפשרות כזו אינה ריאלית בגלל מגבלת משאבים. אבל ברור שהרצון לשפר את הישגיו של תלמיד מתקשה בכיתה הטרוגנית בא על חשבון 35 תלמידים אחרים שישלמו כל חייהם על קצב לימודים איטי יחסית ליכולתם האישית והתעסקות בלתי פוסקת של המורה במשמעת.

האפשרות שאני מציע אינה פופולארית: מיון וסיווג תלמידים על פי כישוריהם והישגיהם. כיתה שתורכב מילדים "מתקשים" ועצלנים תקבל תוספת שעות וחיזוקים אחרים כך שהילדים יוכלו למצות את יכולותיהם המוגבלות במקום להתמודד עם ילדים טובים מהם ולהפריע להם ללמוד בקצב מהיר יותר.

אגב, על בסיס אותו עיקרון טופלו הילדים בעלי הקשיים והבעיות האישיות המורכבות בותר בערד במסגרת פרויקט "אומץ" (כשמרבית התקציב הגיעה מתרומה של משפחת היימן מ"מגבות ערד"). הצלחנו להוביל ילדים שנטשו את המערכת והיו עם תיקים במשטרה לתעודות בגרות מלאות בהצלחה של למעלה מ- 70%(הרבה מעל 63% שהוא הממוצע של הילדים ה"נורמטיביים" בתיכון!!).

ולכן, המסקנות שלי הן שתיים: