נראה לי שכבר אפשר היה להבין שאני עצלנית אמיתית ולכן כשאומרים לי שאני צריכה "לא לעשות" זה משמח אותי במיוחד. בק טוענת שהדרך לכוכב הצפון היא על ידי "עשייה ללא עשייה" והיא מדגימה את זה באמצעות שני סיפורים יפים, האחד הוא סיפור תאואיסטי ישן והשני לקוח מחייה של מרתה בק.

הסיפור הראשון מספר על חבורה של בודהיסטים אינטלקטואלים שעוברים ליד מפל ורואים גופה של אדם בתחתיתו. תוך כדי כך שהם מתייעצים כיצד להוציא את הגופה ולקבור אותה באופן מכובד יוצאת ה"גופה" מהמים ומסתלקת. כשהם מתעשתים הם רצים אחרי האיש הזקן שיצא מהמים ושואלים אותו איך הוא הצליח לשחות במים הגועשים שאיש לא יכול לצאת מהם חי. "זה פשוט," ענה האיש "כשהמים עולים עולים איתם וכשהם יורדים יורדים איתם". הסיפור מדגים מהי עשייה ללא עשייה: מצד אחד האיש לא התאמץ לעשות משהו במים אבל מצד שני הוא לא ממש נתן להם לסחוף אותו.

בסיפור השני מספרת מרתה בק שכשהיא התאוששה מניתוח וסבלה מכאבים. נאמר לה שהיא צריכה לנוח כל עוד כואב לה מה שגרם לה להיות גם עצבנית ולהרגיש עוד יותר רע (אפשר להבין מתוך הכתיבה שלה שהיא טיפוס קצת היפראקטיבי, מה שתמיד מתסכל אותי כי היא בטח לא ממש מפנה את כתביה לנחנחית כמוני). כשהיא התקשרה לאחות בתקווה שזו תרשום לה תרופה ההיא הפתיעה אותה ואמרה: "את אמורה לנוח ולא להיכנס ללחץ אבל אם לשכב במיטה גורם לך ללחץ אז זו לא מנוחה. לעומת זאת, אם לרקוד עושה לך טוב אז זו המנוחה שלך". מרתה יצאה לטייל והרגישה טוב יותר. סיפור זה שוב מדגים את הרעיון של "לעשות ללא עשייה". כיוון שהמנוחה דרשה ממנה מאמץ היא הייתה בגדר עשייה ואילו לטייל היה לה קל יותר ולכן זו לא הייתה עשייה.

זה מזכיר לי שפעם אחת חברה של הבת של בעלי אמרה "אין לי כוח לנוח" ואת כולנו זה הצחיק, אבל הרבה פעמים רואים שכך הוא אצל ילדים, מה שאנחנו מכנים "יש להם קוצים בתחת" או מה שנאמר בביטוי המקסים בהונגרית "אין לו מקום בעור שלו". לצערי, כבר הרבה שנים שחווית ה"קוצים בתחת" נדירה אצלי והעשייה ללא עשייה אצלי היא באמת לא לעשות כלום (או יותר נכון, לשחק במחשב).